|
|
צבעוניים [צילום: יונתן זינדל/פלאש 90]
|
|
|
|
|
פעם, בימי קדם, כשהייתי כתב צעיר בסוכנות עתי"ם, נשלחתי לכסות את הבחירות שהוא באותו יום ברחבי הארץ. יצאתי אל מרכזי המידע של הבחירות, שבהם נאספו הידיעות מן הקלפיות, וכך הייתה לי תמונה על ההצבעה באזורים השונים. לצערי, לא ידעתי לפני כולם את התוצאות הסופיות, אבל דיווחתי כמיטב יכולתי על הלוך הרוחות אז. היום, כשעמדתי בקלפי לפני טבלת הפתקאות של המועמדים השונים ושל הרשימות השונות, לא הייתי צריך להתלבט במי לבחור.
שמתי את הפתקאות במעטפה הצהובה ובמעטפה הלבנה, שילשלתי אותן לקלפי ויצאתי בברכתם של חברי ועדת הקלפי המשועממים, שלא היה להם קהל מלבדי. כשעמדתי בפני הקופסה, שבה קובצו הפתקיות בתוך ריבועי הקרטון, נזכרתי בפרשה ישנה נושנה מאותו יום בחירות עתיק. אז, כשהסתובבתי בערב במרכז המידע, ראיתי שאחרי סיום הבחירות, מצטברות שם ערימות של פתקי בחירות עודפים. היו פתקים רבים, שאיש לא ידע באותו זמן מה לעשות בהן. הבנתי, שחלק מהן יושלכו לפח, כי כמה מן האותיות אינן מחזיקות מעמד מבחירות לבחירות.
הפתקיות, כמו היום, מרובעות וגודלן מצויין לשימוש כתזכורות. אספתי אלי שתיים-שלוש ערימות לא גדולות של פתקיות והרבה מאוד זמן אחר כך הן שימשו אותי כדי לכתוב עליהן. שנים אחדות עברו, עתי"ם כבר נסגרה ועבדתי במעריב, פנו אלי בבקשה עורכיי: אנחנו צריכים כמה פתקיות כדי לקשט כתבה על... הבחירות. נתתי. כשיצאתי השבוע מחדר הקלפי, בבית הספר הריק, ראיתי בחוץ שכן שלי כשהוא נבוך על ספסל. האיש נכנס לאולם ההצבעה כשבידו רשיון נהיגה עם תמונה, אבל חברי ועדת הקלפי שילחו אותו על פניהם. "הרי יש לי תעודה עם צילום". כך אמר. "אבל הרשיון לא בתוקף" - השיבו לו. לא, הוא לא חזר להצביע.
שופט בביקור בית
קראתי את ספרו של דוד גרוסמן, סוס אחד נכנס לבאר, הספר שזכה בפרס בוּקר הבריטי הנודע. בעמוד 56, של הספר, דובלה ג'י, הסטנדאפיסט, מדבר בטלפון עם השופט בדימוס, אבישי לזר. הסטנדאפיסט הכיר את השופט בצעירותו ועכשיו דובלה מזמין אותו לבוא למופע סטנדאפ. שואל השופט: "אתה רוצה שופט בביקור בית"? נזכרתי בביקור בית של שופט, שהייתי עד לו. לא אירוע שיגרתי. האישה, שהזמינה את הביקור, הייתה שופטת בדימוס וחלתה במחלה קשה.
כדי לדאוג לקיום צוואתה, נזקקה לחותמת של בית משפט. אישורו של נוטריון לא הספיק. מכיוון שהבאתה לבית המשפט הייתה כרוכה באמבולנס וכדומה, נתבקש שופט להגיע הביתה ולרשום את הדברים מפיה. ביום האמור הגיעו (מלבד העד, הכותב): השופטת, המתמחה ומאבטח (כאילו זקוקים לו...) וגם עורך הדין מטעמה של השופטת המבקשת. ארבעה אנשים. שמעה השופטת המכהנת את דבריה של השופטת החולה, רשמה את הדברים ופרֹשה עם כל הצוות. כעבור שבוע הגיע בדואר פסק הדין. השופטת החולה הייתה מאושרת: צוואתה אושרה.
שירים לא מנוקדים
בימים אלו, כשמישהו כותב שהוא "אוהב ערבי שירה בציבור", עדיף שינקד את זה...
