כאשר צפיתי בחגיגה הגדולה שאחזה את אנשי המוסד, ביומן השבוע של ערוץ הראשון, רחפו כל עצמותי וחלחלה אחזתני, למראה צמרת המוסד שעדיין הזויה בחזיון הלילי בממלכת אספמיא. ממש מדהים. העובדה שכעבור 45 שנים, המוסד עדיין בדעה שאשרף מרואן היה איש שלו, מעידה כאלף עדים על ההונאה הגאונית שיזם סאדאת, שהייתה המוצלחת ביותר בהיסטוריה הצבאית. כל זאת בגלל שאחרי המלחמה סרבו לעשות בדק בית רציני במוסד ובחיל המודיעין. נחמה פורתא מצאנו בכך שהאלוף אל זעירא, היכה על חטא והודה בטעותו. ואילו שותפו לדרך ראש המוסד דאז, האלוף
צבי זמיר, ממשיך להתנהג כדון קישוט, ועוזרו שמוליק גורן מתנהג כסנצ'ו פנשה.
אין מה לעשות, זהו טבעו של האדם החושש להתעמת עם המציאות. המחזאי היווני, אייסכילוס, שחי במאה החמישית לפני הספירה, קבע: "במלחמה, הנפגע הראשון היא האמת". אבל סאדאת התעמת עם האמת, כיון שהוא לא היה שותף לה. כאשר מינה את הגנרל גמסי לחקור את הסיבות לתבוסה של 1967, הוא אמר לו: "אני רוצה לדעת את האמת, מרה ככל שתהיה" (أنا عائز أعرف الحقيقة مهما كانت مرة). אולם את הדחף לכתיבת סִפְריִ ואת המאמר הזה, מצאתי בדבריה של רופאה סינית שאמרה: "האמת, כמו ניתוח, כואבת, אבל מרפאה". וכיון שהאמת באמת כואבת, לא בלב קל נכתבים הדברים.
בראשית דברי אני מבקש לסייג את הביקורת הקשה ולומר, שאין לי כל ספק בכך, שכל המעורבים שכשלו אז, עשו מלאכתם נאמנה כמיטב יכולתם למען עם ישראל. אבל. בימים אלה, המוסד הישראלי והמודיעין המצרי, חגגו את ההישג המודיעיני האדיר של אשרף מרואן במלחמת יום כיפור. החגיגה הכפולה הזאת, מזכירה סוגיה ידועה במסכת "בבא מציעא" של "שניים אוחזין... באשרף מרואן.
אלא שהפתרון התלמודי לסוגיה זו, אינו תופש במקרה דנן. המוסד טוען בלהט כולו שלי, ומנגד המודיעין המצרי אף הוא טוען בלהט כולו שלי. אחרי המלחמה, צבי זמיר העניק לאשרף מרואן פרס של 100,000 דולר על שרותיו החיוניים, ואילו הנשיא סאדאת העניק לו את "אות הרפובליקה", אות ההצטיינות הגבוה ביותר במצרים, על שהצליח לרתום את ראש המוסד לעגלתו של סאדאת. המוסד טוען קניתיו בכסף, והמודיעין המצרי תובע עליו אבהות. ברי לכולי עלמא, שאחד מהם צודק וחברו טועה. אך האמת מסתתרת בדבריו של גמאל, בנו של אשרף מרואן.
כתב המינוי של אשרף מרואן לתפקיד מנהל משרד המידע בלשכת הנשיא, העניק לו סמכויות דומות לאלו של הנשיא עצמו. כאשר נשאל גמאל כיצד הוא מסביר את הסמכויות הנרחבות שקיבל אביו? הוא השיב באלה המלים: "כנראה שהוא עשה משהו חשוב מאוד למען מצרים. ומי שאינו רוצה לראות את השמש בצהרי היום, כנראה שלא יראה אותה לעולם". דברים אלה מכוונים כמובן לכל מי שיש לו ספק ביחס לנאמנותו של אשרף מרואן למצרים. ואני מכוון טעון זה לאנשי המוסד דאז. שכן עברו ארבעים וחמש שנים מאז 1973, ועדיין עבורם השחר טרם הפציע, ולכן גם לא ראו את השמש זורחת. אני אומר את הדברים באחריות מלאה, כמי שחקר את הפרשה לעומקה ולרוחבה.
צבי זמיר, שמוליק גורן, ד"ר אורי בר-יוסף וכל המחרים-מחזיקים אחריהם לא ראו את השמש זורחת, לאו-דווקא בשל עוורון צבעים רחמנא ליצלן, אלא בשל בורות בנושא שבו הם עסקו. יען כי לא היו להם הכישורים המתאימים כדי להתמודד עם המטלות, שהתפקיד מחייב מול המודיעין המצרי. הם אינם מבינים דבר וחצי דבר בתרבות הערבית בכלל ובתרבות המצרית בפרט. לעניין זה, בתרבות הערבית יש פתגם המתאר מינוים כושלים כאלה: "מחוסר סוסים רתמו אוכפים על כלבים" (من قلة الخيل شدوا على الكلاب سروج). ואילו בתרבות שלנו, זהו מצב שמשורר "תהלים" התנסה בו, ואמר לאחר שהתפכח: "וַאֲנִי בַעַר וְלֹא אֵדָע בְּהֵמוֹת הָיִיתִי עִמָּךְ". כך העיד על עצמו דוד המלך, כיון שהכיר בנפלאותיו של בורא עולם שנסתתרו מבינתו.
מייסד הממלכה הירדנית, המלך עבדאללה הראשון, אומר בספר זכרונותיו שמלחמות באות ומלחמות הולכות (עמ' 242). ואילו ראש המודיעין הצבאי המצרי דאז, הגנרל פואד נצאר, אמר: "מלחמת המודיעין, לא רק שאינה מסתיימת לעולם, אלא שבעתות שלום, מטלות המודיעין הן הרבה יותר קשות, כדי למנוע הפתעה". מבחינתה של ישראל זה מצב מסוכן ביותר. נצחון זה מחלה מדבקת, ואין ספק ש"מחלת הנצחון" הזו, עלולה להדביק גם את העושים במלאכה היום. כיון שעדיין צמרת המודיעין לא התעוררה מחלום הנצחון ההוא, אנשיה עלולים ליפול שוב לאותה מלכודת דבש של 1973.
במסגרת המאבק בין ראש אמ"ן לבין ראש המוסד, אנשי המוסד רצו למחוק מעליהם את כתם הכשלון. הם פתחו בפני ד"ר בר-יוסף את הארכיון שלהם. כל החומר הקשור באשרף מרואן + התובנות והמסקנות של אנשי המוסד, הועמד לרשותו. באצטלה אקדמית, ד"ר בר-יוסף כתב ספר תהלים למוסד. תהילת החוכמה והתבונה של המוסד עוברת כחוט השני לכל אורך עמודי הספר; ובסופו, את האיש שבא לקבור אותנו בתחתית הר עיבל, הוא המליך על הר גריזים, וקשר כתר של "מלאך" מושיע לראשו של אשרף מרואן. מה הפלא שאנשי המוסד מסרבים לראות ביערת הדבש, שסיפק להם מרואן - מלכודת?
לפני ששים שנה, כאשר חבשתי את ספסלי האוניברסיטה העברית בירושלים, מורי למדוני כי כאשר אתה חוקר סוגיה, עליך להתייחס לכל היבטיה: כל נושא קטן כגדול, שיש לו קשר ישיר או עקיף לסוגיה - חייב להילקח בחשבון בעת הניתוח. ד"ר אורי בר-יוסף לא נהג כך. למלחמה יש לפחות שני צדדים, בספרו הוא בכלל לא התייחס לחציה השני של הסוגיה - למצרים. זו ששלחה את ד"ר בלעם לקלל, וצבי זמיר ותומכיו משחו אותו כמברך. וכל כך למה? כי הדוקטור התעלם מחציה השני של הסוגיה, מחוסר יכולת להתמודד אתה.
בתוכנית של הערוץ הראשון, נשמע שמוליק גורן מגחך על אשרף מרואן שבקש ממנו פיג'ו אדומה, כדי ל"הגשים" את חלום חייו - בתמורה לשרותיו. שמוליק גורן לא ידע נפשו מרוב שמחה על המחיר הזול שנדרש לשלם. אבל הוא גם לא ידע כי אשרף מרואן גלגל מיליוני דולרים מעמלות שונות שגבה מתיווך בעסקות נשק, ונסע בקהיר במכונית מרצדס. ולכן שמוליק לא יכול היה להבחין בכלל, שאשרף שם אותו ללעג, כאשר עטה על עצמו עור של כבש, כדי להעלים את הזאב שבו. בערבית יש מילה המתארת את המצב: עשה ממנו טיפש = إستغفله.
באוגוסט 1971, לאחר שסאדאת ייצב את שלטונו, הוא כינס את המטכ"ל המצרי בעיירת נופש קטנה מערבית לקהיר, אל-קנאטר אל-ח'ירייה. שם הוא גילה להם שבכוונתו לצאת למלחמה נגד ישראל, כדי להשיב למצרים את אדמתה ואת כבודה. ואז הוא הוסיף את משפט המפתח להונאה המודיעינית שלו, "אני מזהיר אתכם מפני השימוש בחשיבה השגרתית הידועה" (أنا بحذركم من أسلوب التفكير النمظي المعروف). זה היה הסוד הגדול שהמודיעין שלנו לא עלה עליו. "אנחנו חייבים להפתיע את האויב אם ברצוננו לנצח", הוסיף סאדאת. הרמטכ"ל המצרי, הגנרל צפי אל-דין אבו שנאף, שנפגש עם משה דיין בקהיר אחרי המלחמה, סיפר לעתונאי מצרי כי דיין הודה בפניו: "אתם הפתעתם אותנו. אתם עשיתם הכל הפוך".
מלחמת יום הכיפורים הייתה מלחמתו של איש אחד, שהגה אותה, תכנן אותה לפרטי פרטיה והוציאה לפועל - מוחמד אנואר אל-סאדאת. סאדאת החליט לאסור מלחמה על ישראל, כדי להשיב למצרים את סיני. למען המטרה הקדושה הוא בחר להשתמש במלחמת קודש, שהנביא מוחמד עשה בה חיל - הג'יהאד. הוא עשה זאת בעורמה רבה. האסטרטגיה של הג'יהאד הייתה חלק מתוכנית ההונאה שלו. לג'יהאד של האיסלאם הקדום יש חוקי מלחמה (ח'דורי עמ' 57). לכן הוא לא הכריז על כך בפרהסיה, כי זו דוקטרינה שלמה הכוללת שילוב של מינויים ושיטות, פעילות דיפלומטית וצבאית.
דיפלומטיה בשרות המלחמה היא חלק מהדוקטרינה (ח'דורי עמ' 250). באיסלאם הקדום הדיפלומט שעסק בקידום מטרות הג'יהאד נקרא רסול (رسول). למילה זו משמעות נכבדה ביותר באיסלאם, כי היא קשורה במהות קיומו, ויש לה שני פרושים. הראשון, הנביא (שליח האלוהים) והשני, שליח (שליח-מצווה). כזה היה הד"ר אשרף מרואן. בתוכנית הג'יהאד של סאדאת, ד"ר מרואן היה דיפלומט ולא מרגל. הוא גם שימש שליחו של סאדאת לשועי עולם. תחת המעטה הג'יהאדיסטי הקשוח נבחר בקפדנות הד"ר אשרף מרואן. המנהיג מצֻווה לבחור למשימה זו מישהו מהמקורבים אליו ביותר, משכיל עם ראש פתוח שנאמנותו אינה מוטלת בספק (ח'דורי עמ' 240). ומעל לכל אלה, הנצחון הראשון של הנביא מוחמד, הושג על-ידי שילוב של שיטת לחימה חדשה עם ישנה. וסאדאת העתיק את האסטרטגיה הזו מנביאו.
לא בכדי הכותרת של ספר המחקר שלי זועקת "הג'יהאד של סאדאת". קוויתי שהכותרת תרעיד את אמות הספים בקהילייה המודיעינית שלנו, שתגרום לה לעשות בדק בית יסודי. אבל למרבה הצער, הבקורת הדהדה באזניים ערלות ופגעה בעיניים עצלות. ולכן, הקונספציה של "המלאך" ממשיכה להתקיים.
סאדאת פחד מאוד מן העוצמה של צה"ל. עם זאת הוא היה נחוש לצאת למלחמה (لا مفر من القتال). פרופ' ברטון וויילי, היסטוריון צבאי מומחה לענייני מודיעין, אומר בספרו "תחבולה: הונאה והפתעה במלחמה", שההונאה היא נשקו של החלש בעיקר. ומוסיף, שיוזם ההונאה צריך להתאים את הפתיון למנטליות של הקורבן. סאדאת מכר למוסד קונספציה גאונית: "
אלי כהן" חדש, שסיפק לו סודות כמוסים מלב לבו של השלטון המצרי. הקונספציה של זעירא ש"מצרים לא תתקוף" נבנתה על הקונספציה של סאדאת: "אלי כהן". המוסד, לא רק שלא הבחין שהכהן הזה הוא מצרי, אלא שבעוונותיו האדירו, ועשהו לכהן גדול.
עתה נתייחס לדובדבן שבקצפת של צבי זמיר ותומכיו: המפגש בלונדון בערב יום כיפור 1973. אלה מאמינים שאשרף מרואן הגיע לפגישה עם ראש המוסד כדי להזהיר אותו על המלחמה המתרגשת ובאה למחרת היום. ולָא הִיא. איש במוסד לא שאל מדוע צריך היה להזעיק את זמיר ללונדון, כדי להודיעו: מחר מלחמה. שהרי מסר כזה מרואן יכול להודיע גם לדובי בלונדון. גרוע מזה, איש לא נתן דעתו על השיחה שהתקיימה בין השניים.
סאדאת ניצל את חוק המלחמה של הג'יהאד כתכסיס להפיל את ישראל בפח. החוק הג'יהאדיסטי קובע שבמלחמת קודש, על המנהיג לשלוח שליח להזהיר את המנהיג הכופר ולהציע לו להצטרף לאיסלאם. אם הכופר נענה לדרישה, המלחמה בטלה, ואם לאו - תהיה מלחמה. בימי קדם, המפקד המתין שלושה ימים לתשובה, ורק לאחר מכן פעל בהתאם. החוק הזה של הג'יהאד מסתמך על פסוק בקוראן האומר: "אנו לא מענישים בטרם נשלח שליח (רסול)" (وما كنا معذبين حتى نبعث رسولا) (פרק 17, פסוק 15).
באותו ערב, אשרף מרואן מסר לצבי זמיר כי למחרת מצרים תצא למלחמה נגד ישראל. לדברי זמיר, מרואן הוסיף, שסאדאת יכול לעצור את המלחמה, אם ישתנו התנאים הפוליטיים. במשמע, שאם
גולדה מאיר תודיע ברבים שהיא מתחייבת להחזיר לסאדאת את סיני ללא מלחמה - לא תהיה מלחמה. למעשה, סאדאת שהכיר את גולדה מאיר, ידע שמנהיג אמיתי לא יכנע לאולטימטום משפיל שכזה. לכן האופציה היחידה שעומדת בפניה היא להפעיל את חיל-האוויר במכת-מנע. וזה מה שסאדאת רצה. הוא למעשה
הזמין את חיל-האוויר הישראלי "להפתיע" את מצרים ולתקוף. למעשה, סאדאת הושיב את ראש המוסד על כסאו של האדמירל ווילהלם קנאריס, ראש המודיעין הצבאי הגרמני במלחמת העולם השנייה. קנאריס שמר על קשר הדוק ביוזמתו, עם לשכתו של ו
וינסטון צ'רצ'יל במשך כל ימי המלחמה. בסיטואציה מסוימת, צ'רצ'יל העביר מסר להיטלר באמצעותו של קנאריס, שכעבור חצי שעה נחת על שולחנו של היטלר. כך פעל גם סאדאת. שהרי אם הוא אמור היה לעצור את מכונת המלחמה, הוא ציפה לשיחת טלפון ממרואן, שיבשר לו כי גולדה נכנעה. והכניעה הזו הייתה אמורה להתרחש לאחר שצבי זמיר התקשר לגולדה מאיר והעביר לה את המסר.
אבל זה לא קרה. כיון שצבי זמיר האמין כי אשרף מרואן הוא נאמן שלו מחד-גיסא, ולכן גם לא הבין את המסר מאידך. לדעתו, אילו אשרף מרואן היה נאמנו של סאדאת (כמו שרבים מעלילים), היו לו שתי אופציות מוצלחות בהרבה להטעות את ישראל, ולשמור על הפתעה גמורה: להשאירנו בערפל ולא להופיע למפגש; והשנייה לשכנע אותנו כי זו אינה מלחמה, אלא תרגיל (בעיניים פקוחות עמ' 147). ראש המוסד לא הבין את האולטימטום המשפיל בדברי "נאמנו", וגם לא העלה בחלומו שסאדאת מוותר על "ההפתעה" שלו, ומעביר אותה לישראל - שהיא "תפתיע" את צבא מצרים. כדרך שלא הבינו הוא ואנשיו, שהאיכות המעולה של הסודות שהם קבלו ממרואן נועדה להרדימם. ממש כשם שצבי זמיר לא הבין, כי "השתתפותו" בדיונים של סאדאת עם המטכ"ל המצרי, סייעה לסאדאת להמשיך ולפתח את ההונאה - בהתאם לתפישתו של זמיר. בקיצור, בשפת השחמט אפשר לסכם זאת כך: אשרף מרואן מסר לזמיר את כל הכלים המודיעיניים על לוח השחמט, כדי שסאדאת יוכל לתת לנו את המט על שולחן החול שהתעלמנו ממנו.
יש לנו מזל גדול שגולדה מאיר לא התפתתה ליפול בפח שטמן לה סאדאת. המטרה של סאדאת בהונאה הזו, נועדה להשפיל את ישראל, כדי לגמד את ההשפלה שלו מ-1967. הגנרל מוחמד עבד אל-ע'ני גמסי, שהיה אז ראש אגף המבצעים במטכ"ל המצרי, כותב בספרו "מלחמת אוקטובר", כי באותו הלילה משעה 0500 כל הצבא המצרי, במיוחד כוחות הנ.מ., היו בכוננות עליונה עם אצבעות על ההדק - וחיכו לחיל-האוויר. אני מזכיר לכולנו, כי בשלושת ימי המלחמה הראשונים, חיל-האוויר איבד רבע מכוחו הקרבי, וזה לא מנע את הצבא המצרי לחצות את התעלה, ולהשתלט על הגדה המזרחית של הסואץ. כך שאם גולדה הייתה מתפתה כמו כל צמרת צה"ל, להפעיל את חיל-האוויר: "הפתענו" את המצרים בפריצת המלחמה, וגם לא הצלחנו למנוע את החציה. גם פתחנו במלחמה וגם הפסדנו אותה. וכל העולם היה יוצא נגדנו, כי סאדאת הכריז בלי הרף שרצונו בשלום.
לקראת סיום נשאלת השאלה כיצד כל זה קרה? התשובה לכך היא כפולה: הראשונה, בשל בורות; והשנייה, בגלל מחלה מודיעינית. בכל חילות המודיעין שבעולם המחלה מוכרת. כאשר מחלקת האיסוף מביאה 100 ידיעות המעידות על א', ומנגד סוכן אנושי אחד מביא ידיעה אחת המעידה על ב', מחלקת המחקר תמיד תעדיף את המידע האנושי. כיון שהמודיע הוא בשר מבשרה. אלא שבמקרה שלפנינו המודיע לא היה בשר מבשרנו, ו"מפעיליו" חשבו שהוא שלהם. עד כאן המחלה.
