מהומות עדתיות בבאר-שבע - קיץ 1959

"מהומות באר שבע" כפי שכונו בעיתונות התקופה ובשיח הציבורי היו גל אירועים אלימים שפרץ ב-20 ביולי 1959 בשעות הערב במרכז העיר העתיקה. הוחלפו מהלומות, נופצו זגוגיות של חלונות ראווה, נשרפו מכוניות ונבזז רכוש. משום מה, קובעת החוקרת, האירוע ומה שהביא להתפרצותו, נעלם מן הזיכרון הקולקטיבי.

נראה ששתיקה והשתקה עומדים היום במרכז מחקר קבוצות השוליים. החוקרת קובעת כבר בפתיחה כי האחראי להשתקת המהומות בשנת 1959 היה הממסד - מערכת אכיפת החוק, מוסדות העירייה ומשרדי הממשלה.

לדעתה העובדה שגופים אלו "התגייסו" על-מנת להשתיק את סיבות המהומות ותוצאותיהן נבעה מההכרה באפליה בעיר ומטיפול כושל או בלתי מספק במוקדי הבעיה כמו חיסול המעברות, הגברת הניידות חברתית-קהילתית, ואספקת תעסוקה באופן שוויוני לכל העדות. כדי להתרשם אם אכן יש אמת בטענה זו יש להבין כיצד החוקרת רואה את מבנה שוק העבודה בעיר.

העיר נחלקה לאחר המלחמה לשלוש קבוצות על בסיס פילוח שוק העבודה, בהיבט אתני, בהיבט של וותק והמיקום במרחב. צירופם של שלושת המרכיבים בקבוצה אחת הביא למאבק של קבוצת השוליים בקבוצה הדומיננטית. אך לאו-דווקא הקבוצה הדומיננטית היא שהביאה להשתקת האירועים אלא דווקא שכבת הביניים.

מסתבר, שהייתה זו שכבה של "עולים מסודרים" מרביתם מזרחיים, שהם עצמם השתייכו למעמד הנמוך, אשר חששה מפני שינוי ההסדר הקיים מהפסד השפעה, מקומות עבודה ותפקידי מפתח במוסדות העיר. הדיון במהומות עצמן חשוב קודם כל כדי לאשש את זיכרון קיומם שהתעמעם עם השנים.

ניתן באמצעות השוואתם לאירועי וואדי סאליב בחיפה לעקוב אחר העימות בין השוליים למרכז. עם זאת, מתברר מהמחקר שדווקא קבוצת הרוב הדומם הייתה היא שהתנגדה לאלימות מול הזעם שפרקו ראשי המתפרעים (גם בחיפה וגם בבאר שבע) במרכז העיר.

תחילה ברור היה שלגורמי המהומות היו טענות קשות כנגד חוסר עבודה וקיפוח בעמדות בכירות במפעלים ומחסור בדיור הולם בהשוואה לעדות אחרות אך בהמשך, נוספו להתפרעות האשמות נוספות של "מנהיגות המרד" בתחום של טענות כנגד הממסד האשכנזי שנהג בזלזול, קיפוח השפלה וחוסר כבוד כלפי העדה המרוקאית. הזעם הופנה כנגד "האריסטוקרטיה הפועלית" שהתפתחה בעיר ועמדותיה היו מזוהות עם המרכז הכלכלי-חברתי-פוליטי של ישראל בשנות החמישים.

האירועים בבאר-שבע, המהומות, פרצו עשרה ימים לאחר תחילתם של המהומות בוואדי סאליב בחיפה (כאן המקום להזכיר שמהומות על-רקע אפליה עדתית כבר פרצו בבאר שבע עוד לפני יולי 1959). עיתון "דבר" דיווח כי תחילת האירוע פרץ כעימות בין מפגינים לבין בעלי קפה "כסית" ולאחר מכן התפשטו למוקדים נוספים בעיר העתיקה. ראוי שנביא את תיאור המהומות מפיו של מפכ"ל המשטרה יוסף נחמיאס כפי שנמסרו למחרת היום בישיבת הממשלה:

"כ-40 או 50 לכל היותר, התאספו אתמול בצורה שעוררה חשש מראש בעיר העתיקה. סמוך לשעה 7 או 7:30 בערב פרצה תגרה בבית הקפה "כסית" ומשם פרצו קבוצות קטנות והתחילו להתפרע בצורת שבירת חלונות ולהתערב בקהל מתוך קריאת סיסמאות בעלות אופי חברתי, סוציאלי ופוליטי: "רק מסדרים את השחורים".

המשטרה כמובן נכנסה לפעולה... הלא מתפרעים היו הרוב. במשך שעה בערך שמו יד על מרבית המתפרעים... עצרנו 34 איש ביניהם 20 שאפשר לקשור אותם במעשי פשע חמורים, הסתה, חבלה ועוד. 20 אלה ידועים כחומר פלילי, בעלי עבר פלילי בכל הצורות - התפרצויות נרקומניות, עבר פלילי בדרך כלל. עוד יש לציין שהקהל ברחובות עמד מן הצד, ההתפרעויות לא זכו בשמץ תמיכה".

מהתיאור עולה שהמהומות פרצו לא בשכונות בהן התגוררו המקופחים ולא ליד המוסדות המרכזיים בעיר שנגדם כוונה ההסתה אלא דווקא במרכזי הבילוי והמסחר בעיר העתיקה ובמיוחד בבית הקפה "כסית" שהיה למעוזם של הצמרת האריסטוקרטית (מפא"י) שניהלה את העיר.

המשטרה עשתה מאמץ להפריד בין הקהל לבין המתפרעים והצליחה בכך. פרוספר בן גיגי ממנהיגי המהומות, שנשפט לתשעה חודשי מאסר, השתמש בביטויים רווי שנאה כמו "הווזווסים שחיים מ-700 לירות בחודש"; "המדינה שהפכה אותנו לרועי זונות" ועוד.

מול תיאור זה עמד תיאורו של מפקד המרחב חיים תבורי (לימים המפכ"ל) על האירוע: בן גיגי, עבריין לשעבר הוכיח כושר מנהיגות בלתי רגיל. הוא דיבר בפתוס רב וביכולת ביטוי נאה בעברית בעלת מבטא צרפתי. הוא נאם ואצבעו המאשימה הופנתה כלפי הממסד הבאר שבעי תוך כדי כך שהוא מחקה את טענת האשכנזים כלפי המרוקאים - אנחנו רועי זונות, אנחנו גנבים, אנחנו פורצים.

הוא נתן לקהל להבין שמי שעשה את העדה ככזו הם הממסד האשכנזי העירוני. מנהיג המהומות פרוספר בן גיגי נולד באלג'יר ועלה לארץ ב 1948 בגפו והוא בן 17 כדי להתנדב למלחמה. הוא גויס "לקומנדו הצרפתי" (עליו כתבנו פוסט כבר בעבר) ביחידה שעליה פיקד טדי איתן והשתתף בכיבושה של באר-שבע.

בן גיגי נאבק שנים רבות בצורך בהכרת בתרומת היחידה בקרב על העיר שלדעתו טושטש במידה רבה. בתחילה התגורר בן גיגי ומשפחתו במבנה נטוש ואחר כך הועבר להתגורר למעברת חצרים. בסופו של דבר עברה המשפחה למגורי קבע בשכונה ד' מזרח.

לאחר שחרורו מהכלא המשיך בן גיגי להתעמת עם מוסדות העיר ותבע לקבל לידיו חנות שהובטחה לו לדבריו. כך נפגש פעמים רבות עם "עריצות הביורוקרטיה" שזוהתה אצלו כאשכנזית. הוא גם נפגע ממה שהוא כינה - ניסיון למחוק את פועלם של יוצאי צפון אפריקה.

את התופעה הזו, של הקטנת המנהיג והקטנת פעילות העדה אותו הנהיג, חיברה החוקרת עם הביטוי "התעתיק הנסתר" כלומר, מציאת קו המחבר בין הקטנת דמותו של "המנהיג העבריין" למחיקת תרומתם של יוצאי צפון אפריקה במלחמה, ואף לבניית העיר ובמתן תרומה למדינה.

ריחוקה של העיר מהמרכז סייע למשטרה ולבתי המשפט להשתלט במהירות על המהומות כולל הזעקת השופט אליהו נאוי (לימים ראש העיר) לתחנת המשטרה לשפוט שם במהירות עשרות מבין המתפרעים שלרובם הוארך המעצר. כבישי העיר נחסמו ואף מטוס מיוחד הועמד לרשות המשטרה למקרה של התפשטות המהומות. השופט בזק ששפט 13 מבין המתפרעים, ליווה את גזר הדין בתיאור המהומות כפוגרום ממש:

"המהומות בבאר-שבע קיבלו ממדים מחרידים שדוגמתם לא נראו בארץ אלא בימי פרעות ומלחמה. תוך רגעים ספורים הפכו אנשים פרועים אלו עיר שלמה למקום פרעות, הרס וחורבן. נופצו חלונות ראווה, ונדד תוכנן. הוצתו מכוניות, נחבל רכוש ונזרעה אווירת איום ובהלה".

לדעת בר-און ממן, תיאור המהומות כפרעות אפשר להנהגת העיר והמדינה להשתיק את האירוע ולסמן גבול לגיטימי בעת מחאה ציבורית.

בצד תיאור המהומות קצת מהעיתונות הציגה את הגורמים שלדעתה ליבו אש זאת - פערים בדיור ובתעסוקה בין העדה הצפון האפריקנית (כ-10 אלפים בבאר-שבע באותה עת) לבין העדה האשכנזית. ראשי העדה גינו אומנם את המהומות אך היו מודעים לקיפוח כנגד צאן מרעיתם.

גם מזכיר מועצת הפועלים בעיר גדעון בן-ישראל הסביר כי העדה מודעת לקיפוח. היא גם יודעת שלמעלה מ-50 אחוז מעובדי עבודות הדחק בבאר שבע הם יוצאי צפון אפריקה ורק מעטים מהם היו לעובדים קבועים ועלו בדרגה. כך למשל בביח"ר "חרסה" המעסיק 60 אחוז מיוצאי צפון אפריקה אין אף אחד מהם בסגל המנהלי. סוגיית הדיור בעיר הבליטה את הפער שהשתרר בין העדה ושאר התושבים.

מבין המתגוררים במעברות (שיכון ארעי) 90 אחוז הינם יוצאי צפון אפריקה בתנאי דיור ללא נשוא. צורת דיור זו גרמה לפשע, לגירושין ולמתח פנימי. בעת משפטו של בן גיגי עלו שוב ושוב הטענות כנגד שיכון הארעי שגורם לתחושות הקיפוח וההתמרמרות. עורך דינו ציין כי בן גיגי מתגורר כבר 9 שנים במעברה ואילו עולים שהגיעו אחריו לעיר (הפולנים) כבר סודרו בשיכוני קבע.

כתב מעריב תיאר ביולי 1959 את הופעת בן גיגי במשפט כצעיר ששערותיו עשויות בקפידה ומשפטיו נאמרים בהחלטתיות וקצובים כמהלומת פטיש. הוא ליווה את עדתו ברגשי מרירות, שנאה יוקדת ותהומית ומלאת ארס כלפי הממסד העירוני. החבורה שליוותה אותו וביניהם הבולטים אחיו שלמה, שמעון בן-דוד ומחלוף הסתכלו עליו בהערצה אך היו ביניהם שהשפילו מבט עת הוזכר עברו הפלילי.

כך הוזכרה התקרית בה השתולל בן גיגי במפעל הפוספטים שם עבד וגורש מהמקום באיומי אקדח. עוד הוזכר שראש המחלקה הפלילית במשטרה הלך לקראתו על-אף עברו הפלילי וביקש "ממשען" לוותר לו על חוב של 500 ל"י עד שיעמוד על רגליו. מאידך לא הסתיר הכתב את התנאים הקשים במעברת "חצרים" שהייתה לחממה עבור פושעים ובטלנים וצעירים חסרי השכלה שהעדיפו לפנות לעולם הפשע.

במיוחד הוזכר כאבו של בן גיגי עת העלייה הפולנית שבאה כמה שנים אחריו לעיר זכתה לבתי קבע והוא והעדה הצפון אפריקנית הושארו לשנים רבות במעברה. יתר על כן עיתון הארץ התחכם וטען שאירועים מעין אלה לא קרו בקיבוצים אבל הכתב שכח שריכוזם של עולי צפון אפריקה בקיבוצים באותה תקופה היה אפסי.

בניסיון להוכיח כי הממסד מוכן ללכת לקראת תביעות מנהיגי המהומות נפגש נציג של משרד העבודה בבאר שבע עם משלחת מייצגת את ציבור יוצאי צפון אפריקה בעיר. הצטרף לפגישה מנהל מחוז הנגב בשירות התעסוקה. בדיון לא אוזכרו אירועי המהומות אך בהחלט הוזכרו התנאים הקשים בהם חיים בני העדה שהביאו למתח ותחושות קיפוח ובעיקר סוגיות של תעסוקה ודיור.

נראה שבעירייה קמה ועדה משלה וכן לידה, ועדה של יוצאי צפון אפריקה אך הללו לטענת החוקרת לא פעלו באופן רציף ופסקו מדיוניהם עם שוך המהומות. שלא כבוודי סאליב, ניסיונות הממסד להרחיק את גורמי המהומות ולהשתיק את האירוע - נעשו בהסכמת הרוב המכריע של תושבי העיר כולל מנהיגות מזרחית שכבר השתלבה במעמד הביניים. החוקרת לא מצאה עדות לדיונים רחבים בנושא (נראה שעסקו בכך בעיתונות ובעיר כשבועיים בלבד) לא בפרוטוקולים של מועצת העיר ולא בהנהלתה או ועדותיה.

החוקרת מציעה אם כן לראות באירועים עדות לקיטוב חברתי ובהסכמה שבשתיקה של רוב אוכלוסיית העיר כולל שכבה מתעבה של עולים מוביליים מזרחיים ואשכנזים כאחד. הללו שהשתלבו כבר בראשית שנות החמישים בשוק הראשוני-משני או למגזר העסקי הזעיר והבינוני, העדיפו שקט חברתי ותמכו בניסיון ההשתקה שהכתיבה הנהגת העיר.

לא ברור עדיין מדוע הספרות המחקרית (הסוציולוגית וההיסטוריוגראפית) בנוגע למהומות בבאר-שבע שתקה אף היא. בר און סבורה כי חלק נובע במחסור במחקר מדעי מפורט על האירועים בתקופה זו בעיר וכן מחסור במחקר על התפתחותו של מעמד הביניים הנמוך, שאפיין חלקים נרחבים בקרב העולים לאחר 1948 אשר רובם (אך לא כולם) היו מזרחיים.

קביעות אלה הביאו את החוקרת לקבוע כי המהומות היו שיאה של המתיחות החברתית בעיר. מכאן ואילך לא ניתן היה להתעלם ממצוקתם של יוצאי צפון אפריקה אשר מחאתם הופנתה נגד יושבי "כסית" שסימלו את מעמד הביניים והממסד שזכה לניידות חברתית ויציבה בתחום התעסוקה והמגורים.

אפשר גם היה לזהות במהומות את רצונם של המתפרעים להיכלל ("תעתיק נסתר") באותו מרחב מעמדי וחברתי בו חיו חוגי "כסית" ומעמד ביניים מזרחי. .

למען ההגינות נציין כי החוקרת הכירה בעובדה ששאלות רבות נותרו להמשך המחקר. נציין כמה מהם: כיצד שקטה באר-שבע לאחר המהומות והמחירים ששילם כל צד?; האם הניידות בעיר כללה את כל שכבות האוכלוסייה?; האם בעקבות המהומות והמאמצים לטפל בשורשיו הצטמצם הקיטוב המעמדי בעיר?; איך הוצדק הפער בין יוצאי צפון אפריקה לשכבת "האריסטוקרטיה הפועלית" בשיח המקומי? בעיתונות ובביטאוני המפלגות והגופים החברתיים בעיר?;

מה מידת השפעת מאורעות ואדי סאליב על המהומות ומדוע הרוב הגדול, גם מיוצאי צפון אפריקה, העדיף את אי-ההתערבות, ההשתקה וקיבל את מאמצי הממסד הקלושים לתיקון המצב כצעדים מקובלים והגונים? מכאן ואילך המשיכה החוקרת במאמרה לעסוק בהתפתחותה של האריסטוקרטיה הפועלית בעיר והתגוונותה; הפיכתה של באר-שבע לבירת הנגב; הגירה וההתפתחות הכלכלית; האפליה במקומות העבודה ועוד - אך בכל אלה נדון בפעם אחרת.

המאמר המרתק שייך למחקרים, ספרים וסרטים שפורסמו בשנים האחרונות ואשר חיפשו את הסיבות לפער הנמשך לדעתם בין הדור השני והשלישי בעדות צפון אפריקה בנגב (בנים ונכדים למקימי עיירות הפיתוח) לבין בני גילם המשתייכים לעדות מערביות ואחרות. בחומר שפורסם הדגש הושם על יחס גזעני, מזלזל ומקפח של הממסד הקולט ומפא"י במרכזו כלפי העולים מצפון אפריקה "שנזרקו" לנגב השומם.

במחקר זה מנסה ד"ר בר און גם להדגיש את סיבת "ההשתקה" של המהומות "הלא נוחות" פוליטית לממסד החש רגשי אשמה וגם להציג את העובדה שהמרכיב החשוב בפער שנוצר בין העולים מצפון אפריקה לאשכנזים ואחרים בעיר ובארץ נובע מכך שהעולים השתלבו בשוק העבודה השניוני המתאפיין בהעדר ייצוג, בחוסר יציבות ובתנאי עבודה ירודים. ובהגינות אקדמית מודה החוקרת כי רבות השאלות שנותרו עדיין ללא תשובה. רוצו לקרוא.