כאשר התמודדה לאה ווקמיר על מועמדות המפלגה הרפובליקנית לסנאט במדינת ויסקונסין, היא הפגינה נאמנות בלתי מוגבלת לדונלד טראמפ. הציפייה הייתה שבבחירות עצמן היא תמשוך יותר לכיוון המרכז, כפי שנוהגים מועמדים רפובליקנים לעשות במדינות שאינן נוטות מסורתית לעבר אחת משתי המפלגות ("מדינות סגולות" בעגה האמריקנית). ווקמיר לא עשתה זאת. היא נותרה נאמנה לנשיא.

ווקמיר לא לבד, מציין טיים. מועמדים רפובליקנים ברחבי ארה"ב הידקו את עצמם לטראמפ, לטוב ולרע. זוהי עדות לאופן בו הצליח טראמפ, בתוך שנתיים בלבד, לעצב את המפלגה בצלמו. אבל האם זה יעבוד? יש מדינות בהן האסטרטגיה הזאת הגיונית. עשרה סנאטורים דמוקרטים מתמודדים על בחירה מחדש במדינות בהן ניצח טראמפ, מתוכן חמש בהן הרוב שלו היה 18% ומעלה: מיזורי, אינדיאנה, מונטנה, צפון דקוטה ומערב וירג'יניה. באחרות – אוהיו, פלורידה, ויסקונסין, פנסילבניה ומישיגן – טראמפ ניצח בפער של פחות מאחוז בודד. אלו המדינות שהעניקו לו את הנשיאות, אך הפופולריות שלו בהן מתנדנדת במקרה הטוב. היצמדות לטראמפ בהן היא הימור פוליטי.

מבחינתה של ווקמיר, זה נראה אבוד: הסנאטורית הדמוקרטית תמי בולדווין מקדימה אותה בפער דו-ספרתי. המצב דומה באוהיו, פנסילבניה ומישיגן. בפלורידה המאבק צמוד, עם יתרון קטן לביל נלסון הדמוקרטי על פני ריק סקוט הנתמך בידי טראמפ. הרפובליקנים צפויים לכל הפחות לשמור על הרוב הנוכחי שלהם בסנאט (49:51) ואולי אפילו לזכות בעוד מושב או שניים. אבל השאלה הגדולה, טוען טיים, היא מה התוצאות יגידו על טראמפ ועל הטראמפיזם, אם הרפובליקנים יפסידו במדינות שהעניקו לו את הניצחון לפני שנתיים.

הקו של טראמפ – "אמריקה תחילה", רמיזות גזעיות ודגש על בלימת ההגירה – מתאים למדינות "חגורת החלודה": פנסילבניה, מערב וירג'יניה, אוהיו, מישיגן, אינדיאנה וחלקים מוויסקונסין ואילינוי. מעצבי האסטרטגיה שלו – סטיבן מילר וסטיב בנון – טענו שהיא תקבע את הדומיננטיות הרפובליקנית בליבה של ארה"ב. אבל השנה, מדינות "חגורת החלודה" לא מתיישרות לפי הקו הזה – כפי שמוכיח המקרה של ווקמיר.

יש הטוענים, כי ההיצמדות של מועמדים רפובליקנים לטראמפ איננה העמדת פנים: הם באמת מסכימים עם דעותיו, כולל אלו הדוגלות במתן עדיפות לילידי ארה"ב ותומכות בתיאוריות קונספירציה, גם אם בעבר היו נאמנים לקו אחר של שמרנות. זה ודאי נכון לגבי דרגי השטח במפלגה, התומכים בטראמפ יותר מאשר בכל נשיא רפובליקני בעבר, למרות כל השערוריות הנקשרות לשמו.

מאידך-גיסא, יש לא מעט מועמדים רפובליקנים המבקשים להדיח צירים דמוקרטים במחוזות מתנדנדים, שאינם מהססים לתקוף את טראמפ, בתקווה שהמצביעים העצמאים המתנגדים לטראמפ יבינו שאינם אומרי-הן של הנשיא. מועמדים רפובליקנים לתפקיד המושל (בחירות לתפקיד מתקיימות השבוע ב-36 מהמדינות) מושכים לכיוון המרכז ובמידת האפשר נמנעים מלהזכיר את טראמפ בנאומיהם.

סיבה אפשרית נוספת להיצמדות של מועמדים לסנאט לטראמפ, ממשיך טיים, היא שזוהי ההזדמנות היחידה למועמדים רפובליקנים שאינם בולטים במיוחד בזכות עצמם. בבחירות בהן הדמוקרטים מלאי אנרגיה והמועמדים העצמאיים מתרחקים מהרפובליקנים, חייבים האחרונים למשוך כמה שיותר מקהל המצביעים המסורתי שלהם – וטראמפ הוא הכלי הטוב ביותר למטרה זו.

פרשנים פוליטיים רבים רואים את בחירות 2018 כתמונת מראה של 2010. גם אז התעוררה תנועה פוליטית שורשית (מסיבת התה) בתגובה למדיניות מקטבת של נשיא בקדנציה הראשונה (ברק אובמה). באותה שנה ניסו מועמדים דמוקרטים – כולל סנאטורים מאינדיאנה, ויסקונסין ופנסילבניה – לרוץ בלעדיו ולא רצו אותו בעצרות הבחירות שלהם. הם הפסידו למרות זאת. אם יש לקח חשוב באמת מ-2010, הרי הוא שלא ניתן לברוח מנשיא בלתי פופולרי.