"זה ממש כמו בשואה" אומרת לי לפתע אישה חביבה תוך כדי דיון על מעמד פליטים, מסתננים מהגרי עבודה ו"פלשתינים". "כמו בשואה"? אני שואל בתימהון ולא מאמין למשמע אוזניי ולמראה עיניי להנהון אישור חיובי שמגיע ממנה, לקח לי כמה שניות ארוכות להתעשת. "את יודעת מה, אני אזרום אתך" עניתי לה למרות שההשוואה לשואה גרמה לכל נימי נשמתי להתפוצץ בקרבי, ובציניות מהולה בזעם פנימי בלתי נשלט ניסיתי לענות ברוגע: "לאחרונה באמת ראיתי בדרום תל אביב שהוקם בחשאי מחנה הדומה למחנה ריכוז, ממש לידו בונים ככל הנראה תאי גזים ומשרפות, כל המתחם מגודר בחומות וגדרות תיל, צריחי שמירה מצוידים בזרקורים רבי עוצמה ומקלעים כבדים השולטים על המתחם יום ולילה. כמו-כן, שמתי לב שמתחת לציר ז'בוטינסקי בגוש-דן חופרים אנשים מוזרים מלוכסני עיניים ולבושים סרבלים בצבע בולט במיוחד הדומה למדי אסירים, מתחם מוזר שככל הנראה אמור לשמש קבר אחים לאלו שממשלת ישראל עדיין לא הספיקה להשמיד בכבשנים...". דיון עקר זה, כמו דיונים או ויכוחים דומים שמתרחשים ברחבי המדיה השונים, בעיקר כאן בארץ ישראל אך לא רק, גרם לי לתהות, מה גורם ליהודי/ה, על אחת כמה וכמה אם הוא נצר לניצולי שואה, לחשוב שהוא רשאי להגיד משפט כזה?