1. "הם יאמללו את חייו" - הפטיר ג'ק טאפר, מגיש בכיר ב-CNN, כאשר התבררו סופית (יום ד', 7.11.18) תוצאות הבחירות לבית הנבחרים. "הם" - הדמוקרטים. "חייו" - של דונלד טראמפ כמובן. אלייז'ה קמינגס, הצפוי לעמוד בראש ועדת הביקורת בבית הנבחרים, מיהר להבהיר: "נדרוש מהנשיא דין וחשבון". וגם דין וחשבון מילולי: את הדוחות למס הכנסה, בבקשה.

מבחינת הדמוקרטים, זה מה שיעמוד בראש סדר היום של בית הנבחרים בשנתיים הקרובות: לעשות את המוות לטראמפ. אוי, כמה שהנקמה מתוקה. עכשיו אפשר לדרוש את דוחות המס, לערוך שימועים על הפרשה הרוסית, להעלות טענות על ניגודי עניינים, לזמן פקידים בכירים בעבר ובהווה. וזה לצד המובן מאליו: לחסום כל הצעת חוק שיגיש טראמפ. כי הדמוקרטים יעסקו יותר ב"אנטי" - לפעול נגד הבית הלבן - מאשר ב"בעד", לקדם את מה שחשוב להם.

נשמע מוגזם? חכו ותראו. כך מתנהלת ארה"ב מזה שנים, ותחת טראמפ המצב מחמיר מיום ליום. טראמפ נהנה להצית דליקות ולאחר מכן לשפוך עליהן שמן. הוא נמצא במצב רוח תמידי של קמפיין, בין אם יש כזה ובין אם לאו. הוא יודע היטב מה הקהל שלו הכי אוהב: כמה שיותר התקפות על הצד השני, על האויב - הדמוקרטים, התקשורת, רשויות האכיפה, התובע המיוחד. הדמוקרטים מצידם לא סלחו לו על שהעז לנצח בבחירות לפני שנתיים, ובוודאי שלא על כך שהוא מעז לפעול בהתאם לדעותיו ולממש את הבטחותיו.

2. האמריקנים אוהבים לחלק את השלטון בין שתי המפלגות, כדי להבטיח שאף אחת מהן לא תחזיק ביותר מדי כוח. זהו הבסיס לכל השיטה: איזונים ובלמים - למנוע מהשלטון להפוך לרודני. העובדה שלעיתים קרובות זה גם מונע ממנו למשול, נתפסת כמחיר כדאי. או לפחות נתפסה ככזאת כאשר נכתבה החוקה לפני כמעט 250 שנה; האמריקנים דבקים בה באדיקות שלא הייתה מביישת קנאי דת.

מאז 1980 היו רק שש שנים בהן אותה מפלגה החזיקה גם בבית הלבן וגם בשני בתי הקונגרס - כולל השנתיים המסתיימות כעת. זה אומר, שלשתיהן אמור להיות מספיק ניסיון בניהול ענייניה של ארה"ב במצב כזה, המחייב פשרות והסכמות. בפועל, הניסיון שצברו הוא בעיקר כיצד למרר זו את חייה של זו, כיצד לתקוע מקלות בגלגליה וכיצד למנוע מנציגיה למלא את התפקיד שהטיל עליהם הציבור.

נשוב ונזכיר את הליך החקיקה האמריקני. יש צורך בהסכמת שני בתי הקונגרס ובחתימתו של הנשיא. גם במצב בו אותה מפלגה שולטת בשני הבתים, יש לרוב חילוקי דעות על פרטי החוק והם מיושבים בוועדה משותפת. הנשיא יכול להטיל וטו על חוק, והסנאט יכול לבטל אותו ברוב של שני שלישים. כעת יהיה מדובר במלחמה כפולה: הדמוקרטים בבית הנבחרים נגד הסנאט והדמוקרטים בבית הנבחרים נגד טראמפ. ואם בעבר האווירה עוד איכשהו אפשרה להגיע להסכמות, הרי שבארה"ב של 2018 - תשכחו מזה.

התוצאה צפויה לנוע בין תוהו ובוהו לבין שיתוק. הדמוקרטים יוכלו למנוע את אישור התקציב, ולא יהיה מנוס מהשבתת כמעט כל השירותים הפדרליים למשך כמה ימים (אחרי זה כולם יורדים מהעץ). הדמוקרטים יוכלו שלא לאשר את הסכמי הסחר החדשים עם קנדה ומקסיקו. הם ודאי יעמדו על הרגליים האחוריות נגד כל שינוי באובמהקר. הם ידרשו יותר הגנה על הסביבה, והרוב הרפובליקני בסנאט יטרפד את היוזמה. בית הנבחרים יוכל להעביר חוק שדורש יותר בדיקות רקע בעת רכישת נשק; הסנאט יפיל אותו. וזה רק על קצה המזלג.

3. לכל זה צריך להוסיף שמסע הבחירות לנשיאות ב-2020 החל היום. כל המועמדים האפשריים יבחנו היטב את תוצאות הבחירות, כדי לראות האם והיכן יש להם סיכוי. דמוקרטים שזכו בנצחונות נאים, הן בקונגרס והן במשרות המושל, יסומנו כמתמודדים אפשריים. בצד הרפובליקני אין בכלל שאלה: אם לא יתרחש משהו סופר-דרמטי במישור המשפטי, טראמפ יהיה המועמד - ותסמכו עליו שהוא יתחיל את הקמפיין מחר בבוקר. התוצאות הלילה גם הראו ליתר אנשי מפלגתו, שכדאי לזרום איתו; הוא הביא ניצחון בסנאט ומנע מפלה מוחצת בבית הנבחרים.

על הרקע הזה, הדמוקרטים בבית הנבחרים לא יאפשרו לטראמפ שום הישג שישפר את סיכוייו בעוד שנתיים. ואם זה אומר לבלום הצעות חוק שייטיבו עם הציבור ועם המדינה - לו יהי. צריך להעיר, שלא מדובר רק באופורטוניזם אישי ובאנוכיות מפלגתית. שתי המפלגות באמת סבורות שהמדיניות של האחרת היא הרסנית, ויש ביניהן הבדלים אמיתיים ומהותיים. מה שיש כיום, בניגוד לשנים קודמות, הוא שהיריבות הפכה לאיבה, ושמשני הצדדים סבורים שמדובר במשחק סכום אפס: אם הצד השני מרוויח - אז לבטח אני הפסדתי, אין שום דרך אחרת, ולזה לעולם לא אסכים.

4. כמו כל דבר אצל טראמפ, קשה מאוד לדעת כיצד הוא יגיב למצב הזה. טראמפ מתעורר כעת למציאות מורכבת. אין לו רוב בשני בתי הקונגרס, אבל גם הרוב שהיה לו - לא תמיד אפשר לו לעשות כרצונו (ע"ע אובמהקר והחומה בגבול מקסיקו). הוא הפסיד את בית הנבחרים, אבל הגדיל את הרוב בסנאט. חייו הפוליטיים יהיו יותר קשים, אבל חזית הציוצים תהיה הרבה יותר קלה: אפשר יהיה להאשים כל הזמן את הדמוקרטים. הדמוקרטים לא יסכימו איתו על שום דבר, אבל זה יאפשר לו לחדד את הפערים והמסרים לקראת 2020.

טראמפ יכול לעשות מה שעשו נשיאים קודמים במצב כזה, למרות שהוא ממש לא אוהב ללכת בעקבות קודמיו. הוא יכול להוציא יותר צווים נשיאותיים, כפי שעשה ברק אובמה בשנתיים האחרונות שלו, כאשר הקונגרס היה בידי הרפובליקנים (רק אל תגידו לו שזה מה שעשה אובמה). הוא יכול למנות יותר שופטים, שכן לשם כך צריך רוב רק בסנאט, ולקוות שרות בדר-גינזבורג תפרוש ותפנה עוד כסא בבית המשפט העליון. והוא יכול להתמקד יותר במדיניות חוץ, בה הוא צריך פחות את הקונגרס. כדאי לנו לשים לב במיוחד לאפשרות האחרונה: אם טראמפ יראה שקשה לו להגיע להישגים מבית, הוא עשוי לדחוף יותר את "עסקת המאה" שלו במזרח התיכון.

5. אז זו השורה התחתונה: הרבה יותר מאבקים פוליטיים, הרבה יותר לכלוך תקשורתי, הרבה פחות עשייה שלטונית. למרות הבדלנות של טראמפ, ארה"ב היא עדיין בעלת ההשפעה הגדולה ביותר בעולם, ומצב שכזה יפגע ביציבות ויעודד שחקנים מסוכנים כמו ולדימיר פוטין, קים ג'ונג איל, שי ג'ינפינג ועלי חמנאי. טראמפ לא אוהב את סין, אבל דומה שהשנתיים הבאות שלו יהיו התגשמות הקללה הסינית: שתחיה בזמנים מעניינים.