אירן בסוריה: ההתחלה

בין סוריה הבעת'יסטית לבין הרפובליקה האיסלאמית של אירן שוררים תקופה ארוכה יחסים של בעלות ברית. סוריה הייתה בין המדינות הראשונות שהכירו ברפובליקה האיסלאמית של אירן, כשעשתה כן ב-12 בפברואר 1979, ימים ספורים בלבד לאחר היווסדה. הברית מוסדה במארס 1982 בסדרה של הסכמים דו-צדדיים בנושאי נפט ומסחר, וכן בהסכם סודי בעניינים צבאיים.

סוריה, בשל יריבותה הגאופוליטית עם משטר הבעת' התאום שלה בעירק, תמכה באירן במלחמת אירן-עירק. כאחת מבעלות בריתה הערביות הבודדות של אירן במהלך המלחמה, סגרה סוריה את צינור הנפט העירקי כירכוכ-בניאס על-מנת למנוע מן העירקים את ההכנסה הנובעת ממנו. סוריה גם אימנה אירנים בטכנולוגיית טילים, וסיפקה לאירן טילי סקאד B בשנים 1988-1986. בה בעת סיפקה אירן לסוריה נפט במחיר נמוך ממחיר השוק לאורך שנות ה-80.

לבנון היוותה גם היא בסיס לשיתוף פעולה מוקדם, אם כי הייתה שזורה בו יריבות מסוימת. משמרות המהפכה האיסלאמית של אירן הקימו את תנועת חיזבאללה ותמכו בה, ואילו סוריה תמכה בתנועת אמל של השיעים הלבנונים. אין ספק שמתום מלחמת האזרחים ב-1990 היו האינטרסים הסוריים והאירניים בלבנון משותפים - מכוונים נגד ישראל, נגד ארצות הברית ונגד האינטרס הסעודי. עבור אירן, ברית עם דמשק הייתה חיונית על-מנת לספק צינור להעברת אספקה, כמו גם עורף גיאופוליטי עבור חיזבאללה בלבנון בקידום מלחמתה הארוכה נגד ישראל.

עירק-סוריה-לבנון

עם זאת, לאורך העשור האחרון התבררה תוכנית גדולה יותר: עם עליית כוחן של המיליציות השיעיות בעירק, התעורר הסיכוי לשליטה אירנית בפועל בכל המרחב הקרקעי של עירק-סוריה-לבנון, או לפחות לחופש פעולה בתוכו. למימוש שאיפה זו היו הישרדותו וניצחונו של משטר בשאר אסד חיוניים. לכן, אין זה מפתיע שממש עם פתיחתן של המחאות נגד המשטר בסוריה, במארס 2011, לא איחר הסיוע האירני להגיע.

בשלבים המוקדמים, כאשר המרד היה בעל אופי של התקוממות אזרחית בלתי-חמושה, הסיוע האירני כלל בעיקר אספקת טכנולוגיה לשם מעקב אחר דואר אלקטרוני, טלפונים סלולריים ומדיה חברתית. אירן פיתחה את היכולות הללו במהלך המחאות של שנת 2009 במדינה. בירורים שנערכו באותה עת על-ידי משרד האוצר האמריקני הצביעו על כך שמגוון ארגונים אירניים היו מעורבים במאמץ זה, ובהם המשרד למודיעין וביטחון רב-העוצמה, כמו גם התעשיה הצבאית הגדולהIran Electronics Industries. על-פי משרד האוצר האמריקני, החל מאמצע 2011 שלחה אירן אנשים מרשויות אכיפת החוק על-מנת לסייע ולייעץ לאסד.

בסוף 2011 לבשה כבר ההתקוממות בבירור אופי חמוש. בנקודה זו, יכולות אכיפת החוק איבדו את הרלוונטיות שלהן; ובנקודה זו, סל הכישורים של משמרות המהפכה בהקמתן ובניהולן של מיליציות הפועלות בשליחותה, קיבל משנה חשיבות בקביעת גורלו של המשטר.

כאשר שקעה סוריה במלחמת אזרחים, ניצב אסד בפני דילמה. על הנייר עמד לרשותו כוח צבאי אדיר ממדים - 220,000 חיילים סדירים ועוד 280,000 חיילי מילואים - אולם בפועל לא יכול היה המשטר לעשות שימוש אמין ברובו המוחץ של כוח זה, מפני שרובו היה מורכב מערבים סונים, בדיוק המגזר החברתי שממנו פרץ המרד.

חיזבאללה מגיע

המשטר בחר להתמודד עם בעיה זו בשתי דרכים. ראשית, מסוף 2011, ובאופן שיטתי יותר מקיץ 2012, הוא החל לסגת מאזורים שהוחלט שאינם חיוניים להישרדו. שנית, מתחילת 2012 החל המשטר להסתמך על פריסתם של שליחים של אירן על אדמת סוריה, בתהליך שתואם עם כוח קודס של משמרות המהפכה.

לוחמי חיזבאללה הלבנוני החלו להופיע בשדה הקרב הסורי כבר בפברואר 2012, כאשר חצו את הגבול מלבנון והשתלטו על שמונה כפרים באזור קוסייר. ככל שהורע מצבו של המשטר במהלך 2012 - כך התרחבה נוכחות חיזבאללה. הקרב הרציני הראשון של תנועת החיזבאללה היה ב-2013 בעיירה אל-קוסייר (בצידו הסורי של הגבול), שבו ספגה המיליציה אבדות ניכרות. ביולי 2017 פתח חיזבאללה במערכה על ארסל - עיירה בצד הלבנוני של הגבול שנשלטה באותה עת על-ידי דאעש. כיום חיזבאללה נהנה משליטה בלתי-מעורערת על אזור גבול סוריה-לבנון ומקווי אספקה בטוחים אל אותו אזור וממנו.

שליחים אחרים של אירן החלו גם הם להופיע בסוריה באותה עת. מיליציות שיעיות עירקיות, ובהן כתאיב חיזבאללה, אסאיב אהל אל-חאק, וכן חטיבות האימאם עלי, שלחו כעת גם הן חברים משורותיהן לסוריה בפיקוח אירני, לכאורה על-מנת להגן על מקדש סעידה זיינאב שבדמשק. כמו-כן הוקמה ונפרסה בסוריה מיליציית אבו פאדל אל-עבאס, העירקית השיעית. על התהליך פיקחו, על אדמת סוריה, אנשי כוח קודס של משמרות המהפכה.

מידת מעורבותו של כוח קודס של משמרות המהפכה בסוריה התבהרה בפברואר 2013, עם הירצחו של הגנרל חסן שאטרי האירני בפרברי דמשק בשעה שהיה בדרכו לביירות, לאחר שביקר בחלב. שאטרי היה מפקד בכיר בכוח קודס ופעל בחשאי בלבנון מאז 2006.

המעורבות גדלה

בתחילת 2013, משהחמיר מצבו של המשטר, דרשה אירן מחויבות גדולה יותר של חיזבאללה כלפי סוריה, ודרישה זו נענתה. לאחר מכן שמרה חיזבאללה על נוכחות מתמדת של 8,000 לוחמים, וכתוצאה מכך נגרמו לארגון אבדות כבדות. כוחות המיליציה העירקיים הוסגו ברובם ב-2014 על-מנת לסייע בעצירת ההתקדמות של דאעש בעירק. חלקם הוחזרו לסוריה מאוחר יותר, לאחר שהמצב מול דאעש התייצב.

במהלך 2015, ככל שמצבו של משטר אסד המשיך להידרדר - כך גדלו היקפו של הסיוע האירני והשימוש בשליחיו. ב-2015 נרשמה לראשונה תרומה משמעותית של האירנים עצמם בקרב בקו החזית. בקיץ 2015 פתחה ברית מורדים חדשה, ג'איש אל-פתאח, במהלכי התקדמות רציניים בצפון-מערב סוריה. העיר אידלב נכבשה בידי המורדים באפריל. העיירה ג'יסר א-שור'ור, בעלת החשיבות האסטרטגית, נכבשה באותו חודש. הדבר היווה איום על מובלעת המשטר שבאזור החוף המערבי ועל המתקנים הסוריים שבאותו אזור.

מפקד כוח קודס, קאסם סולימאני, ביקר במוסקבה ביולי 2015. הוא הדגיש בפני הבכירים הרוסיים את המצב הנואש והמביך העומד בפני אסד. דיווחים בתקשורת מרמזים על כך שסולימאני הציע באותה עת מחויבות קרקעית מוגברת מצד אירן ובעלות בריתה. הדבר התרחש בחודשים שלאחר מכן, לצד פריסתם של כוחות אוויריים רוסיים, אשר הפכו יותר מכל גורם אחר את היוצרות במלחמה נגד המורדים.

לפי דיווח בעיתון הכווייתי אל-ראי, 2,000 חברי משמרות המהפכה הגיעו ללטקיה בשבועות שלאחר מכן, ועימם 2,000 אנשי מיליציות עירקיות שיעיות, 2,000 לוחמים אפגניים שיעים ו-1,000 אנשים מכוחות העילית של חיזבאללה. סולימאני וכוח קודס פיקדו על תהליך פריסה זה. הדבר הפגין את יכולתם של משמרות המהפכה, שאין שני לה, לבנות כוחות של שליחים ואז להשתמש בהם בדרך מתואמת ומאורגנת ברמה אזורית.

צבא סורי מקביל

פעילויותיהם של משמרות המהפכה וחיזבאללה לא היו מוגבלות לאספקת לוחמים מן החוץ. בהתאם לדוקטרינה האירנית, הם פתחו גם בצעדים ליצירתו של כוח צבאי סורי מקביל לזה של הצבא הרשמי. כוחות עלאוויים צבאיים-למחצה מילאו תפקיד חשוב מבחינת המשטר למן ההתחלה. עם אלה, המכונים "שביחה", נמנו 50,000-40,000 לוחמים.

אנשי הסגל של חיזבאללה ומשמרות המהפכה השתמשו בגורמים אלה כגרעין ליצירתו של "צבא ההגנה הלאומי", מיליציה עלאווית בעיקרה שבה 100,000-90,000 לוחמים, שנכנסה לשדה הקרב באמצע 2013. כוח זה היה שליח קלאסי מבית היוצר של אירן - כוח רגלים קל שבסיסו מגזרי ואשר אומן על-ידי שליח (חיזבאללה) תחת הדרכה אירנית ישירה. נוכחותם של כוחות אלו מעידה כמובן על המשבר החריף שעבר על המשטר הסורי במונחים של מחסור בכוח אדם, אך היא גם עדות למיומנותם וליעילותם של משמרות המהפכה האיסלאמית ביכולתם לגייס, לשנע ולהקים כוחות שליחים צבאיים-למחצה ולפרוס אותם ברמה אזורית רחבה בנקודה מסוימת כפי הצורך.

המודל האירני אינו כרוך בחיזוק צבאותיהן הקיימים של בעלות בריתה; משמרות המהפכה מעדיפים למעשה ליצור מבנים חדשים משלהם. מבנים אלו מסייעים לבעלת הברית הנזקקת לעזרה, אך הם עצמם מצויים תחת שליטתם של האירנים. התוצאה היא שאירן מגבירה את המינוף שלה ואת שליטתה באמצעות השימוש השקול בשליחים, וכן באמצעות הצעת סיוע יעיל וחיוני לבעלות בריתה.