"האתמול של מחר" <br>

מה רלוונטי

בכתיבתה של שושנה בן-עדי נמצא כי 'הרלוונטיות' הוא הצד הדומיננטי המעשי והמוחשי שיש בו שימוש יומיומי המניע את גלגל 'המודעות'. הצד הפחות רלוונטי נדחק אל 'התת-מודע', והוא מתחבט עם עצמו בהיבטים הרוחניים החלומיים והיצירתיים אשר תוססים בנפש בהשקט.

מכל מקום, 'החיים' לגבי דידה של המשוררת אינם חד-צדדיים ולכן התייחסותה אליהם מדודים במידתיות. היות ש'החיים', הנם חלק אינטגרלי בלתי נפרד 'מהמציאות', בוחרת המשוררת לנגוע ולחוש את ההתהוות הטבעית של 'המשכיות הזמן' שאינו פוסק ואינו נעצר לרגע דל.

עולם הרגש

קובץ השירה הנוכחי, מקיף וחובק את מסרי 'הזמן' על צבעיו וגיווניו. ראה פסוק מהשיר 'אינוונטר' (ע' 8): ..."חִידָת הַזְּמַן/טֶרֶם נִפְתָּרָה/הָיוּ זְמַנִּים/וְיֵשׁ זְמַנִים/אוֹהֶבֶת?/לֹא"... גם אם (ב'שיג ושיח' שבינה לבינה) עוד לא פתרה את חידת הזמן שאינו חדל מלחולל שינויים ותמורות, היטב היא מודעת לכך שעליה לקחת חלק ולהשתלב ולא להתנתק. הרגשתה זאת באה לביטוי בשיר: 'מפדרת את חיי' (ע' 12) ..."אֲנִי מְפַדֶּרֶת אֶת חַיַּי/מְטַשְׁטֶשֶׁת אֶת הַפְּגָמִים/אֶת הָאֶתְמוֹל/וּכְבָר מַאֲמִינָה".

הלך הדברים מלמד שחובה עליה להאמין ולקוות כי זאת הדרך להישרדות נבונה, הן של 'הגוף' והן של 'הנפש' כאחד. עולם 'הרגש' צף ועולה מחדש שוב ושוב ומנסה להסתיר ולהצל על המחשבות וההרהורים הטורדניים של הקיום. ועל-מנת להקל על הנפש.

נתאמת עם הפסוק מהשיר: 'מחסום הרגש': (ע' 32)..."רַק רָצִיתִי לְהִסְתַּכֵּל מִקָּרוֹב/לִפְרֹץ מַחְסוֹם/לְהַגִּיעַ לָרֶגֶשׁ הַמְזֻקָּק". אך כדי להגיע לספירות הגבוהות הללו, הדרך ארוכה ואין סופית.

התקוות הן סם החיים

בהמשך, נמצא את יכולת 'העידוד העצמי' המגיע לביטוי בשיר: 'אני צועניה' (ע' 29) ..."מַחְשְׁבוֹתַי צִבְעוֹנִיּוֹת/בְּתוֹךְ אַפְּרִיל הֲפַכְפַּךְ/מָרְתוֹן מַחְשָׁבוֹת / בֵּינִי לְבֵין הַמִּלִּים/הַנְּכוֹנוֹת...//הַכֹּל בִּשְׁבִיל הַשִּׁירִים/בִּשְׁבִיל לָגַעַת/אֶת אֲשֶׁר אָהַבְתִּי".

אהבתה את הכתיבה והיצירה מחשלת ומביאה לה פורקן ונחמה. גם כשקשה לה לשאת את הגעגועים לאלה שנעלמו מחייה ראה השיר: 'מרגישה מריונטה' (ע' 31) ..."אַתָהּ כָּלוּא בְּתוֹךְ בּוּעַת הַזְּמַן /בּוּעַת הַזִּכָּרוֹן/הַחוּטִים מוֹשְׁכִים אוֹתִי./לְאָן/לְמַעְלָה/

וְכָאן לְמַטָּה הַכְּאֵב כְּבָר נֶעֱלַם".

הזכרונות נותרים

התרשמתי מקריאה ביצירותיה של בן-עדי, כי דבר אינו נעלם מזוויות עיניה וגם אינו מתאדה.
למרות שהייתה מאוד רוצה כי כך יקרה, הרי שהזיכרונות שבות ומכות ומציפות את ישותה. השיחות השקטות שלה עם עצמה, מביאות את יצירותיה אל זירת הרלוונטיות של התובנה. כמו הפסוק מהשיר: "על מה אני כותבת" (ע' 37).

..."עַל מָה אֲנִי כּוֹתֶבֶת/אֲנִי לֹא יוֹדַעַת, הַדְּבָרִים אֶצְלִי מְבֻלְבָּלִים/אֲנָשִׁים בָּאִים/וְהוֹלְכִים מַשְׁאִירִים סִימָן/אוֹ שְׂרִיטָה זִכָּרוֹן מִזְעָרִי אוֹ חוֹתֶמֶת/וְאֵינָם./כָּךְ אוֹ אַחֲרֶת אֲנִי-אָנַחְנוּ/גַּל שֶׁל זִכְרוֹנוֹת מִצְטַבְּרִים".

האי-וודאות והזמניות

ההגעה לאיזו שהיא בהירות פסטורלית בעולם המציאות בו שולטים גם 'אי-הוודאות' וגם 'הזמניות', 'הזמן' עצמו, הופך למטושטש ולמעורפל.

כעת, צא וחשוב אומרת לנו המשוררת בבית מהשיר: 'בוקר מרחף' (ע' 43) ..."וְאֲנִי/מַתִּירָה אֶת/כִּבְלֵי הַסְּפֵקוֹת/בֵּינִי לְבֵיני/דִּמְיוֹן/מוֹשֵׁל בַּסָּפֵק/הַזְּמַנִּיּוּת מוֹשֶׁכֶת אוֹתִי לִבְדִיקַת הֶעָבָר...//

...כַּמָּה זְמַנִּי הוּא זְמַנִּי/כַּמָּה אָרוֹךְ הוּא אָרֹוךְ/כַּמָּה קָצָר הוּא קָצָר/הַכֹּל יַחֲסִי/עוֹמֵד אוֹ מִתְמוֹטֵט".

ומסקנותיה בהחלט מעוררות עניין.

תקוות בדויות

לאור הדברים שלעיל, ניתן להסכים גם עם הפסוק

מהשיר: 'התשוקה לחיים לא נשרפת' (ע' 44) ..."בַּחֹשֶׁךְ הַכּוֹכָבִים מְאִירִים/וָּבאוֹר אֲנִי הַכּוֹכָבִים".

באם המשוררת מעידה בביטחון כזה על מהות קיומה, יש להניח זה מחזק את עולם הדימויים ממנו היא שואבת כוחות להתמודד מול החיים הממשיים. מכך, ניתן להסיק את המשך הפסוק שבשיר: ...'תִּקְווֹת בְּדוּיוֹת/לֹא מַפְסִיקָה לַחֲלֹם/אֶת הַמָּחָר".

העבר וההוה

הסתירה והאבסורד בדבר יוצר תמונת מצב טראגי- סאטירי ולא פלא ששושנה בן-עדי מבטאת את המצב בפסוקים ישירים וחדים חסרי פשרות בשירתה: 'בפארק המצבות' (ע' 54) והיא פותחת את המשפט: ..."אֵיךְ הָיָה בַּיַּמִים הָהֵם/כְּשֶׁעוֹד טִיַּלְנוּ בְּפַּארְקִים שֶׁל עֵצִים/הוֹרִים וִילָדִים"... ומסיימת: ..."הַחַיִּים עִם הַחַיִּים/וְהַמֵּתִים עִם הַמֵּתִים".

הפסוקים הפילוסופיים המעמיקים של בן-עדי מטלטלים את 'הרוח' 'והנפש'. עודה צמאה להבין איך זה למחזר את 'העבר', אשר נראה 'עכשווי' לגמרי. כך שהיא רואה בעיני רוחה את עצמה בעברה מטיילת עם ילדיה בפארק העצים. ומנגד, מוצאת את עצמה נעמדת 'בפארק המצבות' תוהה איך התנדפו השנים והיו כלא היו.

שירה היא שלמות הנפש

באמירה הנ"ל, בן-עדי מתרחקת מעט מהזירה ומעניקה לעצמה באופן גלוי 'מרווח נשימה'.

ר' השיר: 'יֵשׁ רֶוַח' (ע' 80)..."יֵשׁ רֶוַח בֵּין הַצְעָדִים/

יֵשׁ רֶוַח בֵּין אֲנָשִׁים/אָנְחַת רְוָחָה...//...לִי זֶה חָשׁוּב/רְוָחָה".

גילוי לב נוסף, נראה ביצירתה: 'כתבתי שירים'

(ע' 74) ..."הַזְּמַן לֹא רוֹדֵף אַחֲרַי/וַאֲנִי לֹא בּוֹרַחַת מִפָּנָיו".

כל 'האחר-כך', הפך 'לעכשיו'

לסיכום, אוכל לומר שהנאה צרופה הייתה לי לקרא ספר שירה מלוטש שנרשם מתוך תובנות אשר מבהירות את המעברים החדים של הזמנים.

ואסיים באמירה אלגנטיות של המשוררת מפסוק בשיר: 'לכתוב שירה' (ע' 90) ..."לִכְתֹּב שִׁירָה זֶה קֶצֶת/כְּמוֹ לְהִתְכַּתֵּב עִם עַצְמִי". והרי רובו של הקובץ מושתת על שיחה גורפת בנושא: עבר (רחוק). והווה (קרוב), הבא לביטוי סוחף של בן-עדי עם 'האני' השירי שלה. כך שדחיית הדברים ל'אחר-כך', הפכו מאליו לכאן ועכשיו.

המשוררת משוחחת בגלוי לב עם עצמה תוך כדי כתיבת השירים תוך הבנה שהזדקקה לעבור את מחסומי הזמן, ולזרום בכתיבתה לעבר עוצמות חדשות. ראה פסוק מהשיר: 'בשמים הגבוהים'

(ע' 91) ..."כְּשֶׁהַמִּדְבָּר מִתְעוֹרֵר/הַדְּיוּנוֹת נוֹדְדוֹת וּבְתוֹכִי/הַמֵּיתָרִים רוֹעֲדִים/וְהַשִׁירָה/נִכְתֶּבֶת".

אכן השירה לא משתהה לרגע, היא זורמת ופורצת מחסומים.