האם יציאה לחופשה תיחשב בקרוב כבלתי מקובלת מבחינה חברתית בחוגים מסוימים, כמו אכילת בשר אדום או נהיגה במכונית? טום וולש מזהיר בדיילי טלגרף שזה בהחלט אפשרי, משום שמונח חדש נכנס למילון הנסיעות: תיירות-יתר. פעם הכוונה הייתה לעומס הבלתי נסבל במקומות כמו ונציה או דוברובניק, אבל כעת טוענים פעילים קיצוניים בתחום איכות הסביבה משתמשים בו כדי להפיץ סיפורי אימה העלולים להרוס שוק ענק זה.

אין שום תענוג בלחיות – או לבקר – במקום שאינו מסוגל להתמודד עם המוני בני אדם. לדברי וולש, הבריטים – עם כבישיהם הפקוקים, רכבותיהם הצפופות ובתיהם הצרים – מבינים זאת היטב. בה במידה, למקומות כאלו יש זכות מלאה לנסות ולנהל את הכמויות. הרחבת התשתיות, הכוונת מבקרים לאתרים פחות עמוסים, חלוקת זמני הביקור כמו שעושים מוזאונים רבים – כל אלו יכולים לסייע. מדיניות ניסויית אחת היא תימחור דינמי: העלאת מחירי הכניסה והחניה באתרים צפופים והורדתם באתרים פנויים, כולל שינויים בהתאם לביקוש ולעונות – בדיוק כמו שעושים בתי מלון.

אבל האם הדוגמאות הקיצוניות של תיירות-יתר מספיקות כדי לגנות את כל הנסיעות כחסרות אחריות וכמסכנות את בני האדם ואת כדור-הארץ? מאמר בעיתון גארדיאן טען בקיץ האחרון, כי חופשות הן "צורך חלול ומודרני". אחרים מצביעים על הזינוק במספר הטסים, אשר קיבל דחיפה עצומה בזכות חברות הלואו-קוסט; מחיר טיסה מלונדון לניס היה 678 ליש"ט (בערכים ריאליים) ב-1973 והוא עומד כיום על 60 ליש"ט. כאשר הללו קוראים להטיל מיסים על החופשות, הם מתקשים להסתיר את דעתם האמיתית: האנשים הלא-נכונים הם אלו שיכולים לצאת כיום לחופשות; זה צריך להיות שמור לאליטות.

האירוניה הגדולה היא, שאותם אנשים "לא-נכונים" עשויים להיות הנוסעים השומרים בצורה הטובה ביותר על איכות הסביבה – מדגיש וולש. סרט תיעודי של BBC על אתר הנופש הספרדי בנידורם הראה לאחרונה עד כמה הוא ידידותי לסביבה. דווקא הריכוז של תיירים רבים במקומות בודדים, מקל על הרשויות להתמודד עם צרכי התשתית. ואילו בשבוע שעבר הוכרז, כי עיירת הנופש מאגאלוף – שנועדה לשמצה כמקום המועדף של בני נוער בריטים שיכורים – עיצבה מחדש את עצמה כיעד לחופשות משפחתיות. אז מי שמשתמש בבעיות התשתית כתירוץ לתקוף את ענף התיירות כולו – יתכבד וימצא יעדים חדשים כאלו, מציע וולש.