"הר אדוני" בנפולי (ב)

הסופר ארי דה לוקה מפגיש אותנו עם מונטדידיו - הר אדוני - רובע של סמטאות צפופות בנאפולי - בה נכיר גלריה מרשימה של דמויות משנות ה-60 במאה שעברה. בולט ביניהם נער בן שלוש עשרה הנאלץ להפסיק לימודיו ולעבוד כשוליה אצל הנגר מאסטר ארי. אביו העובד קשה בנמל כורע תחת עול של מלחמת קיום מול עוני וחוסר אונים רק כדי להגיש סעד לאשתו החולה.

נער נטוש בעולם מצא לו תחליפי הורות בבת גילו, במריה. נערה המקדישה חייה לסייע לנער שאמו חולה. היא ממלאת את כל הפונקציות של שירותי הסעד - מנקה מבשלת ומטפלת אם החולה. היא תעבור לחיות עם הנער ואביו, שחייו דעכו באבלו.

בעמוד 18 נפגוש את רָפָניֶלוֹ "מתקן הנעליים של הדלפונים ולא לוקח תשלום". הנער מעיד בעמ' 19 "אני נועל סנדלים אפילו בחורף. הרגל גדלה וככה היא יכולה לחרוג... הם קטנים מדי". מתוך דאגה לשלום סנדל ישן וקטן למידות כפות רגליו, הוא הולך יחף כשהוא נדרש כנער שוליה לטאטא "כדי לא לבלות אותם".

את רגעי היחפנות של הנער עוטפות יריעות חום אנושי והומאני של סנדלר יהודי, רפנילו, המפתיע את הנער בהוסיפו יריעות עור חדשות - "הוא עשה את זה בלי שראיתי, בצהריים, כשאני משחיל את הרגליים הם לפתע מתאימים לי" (עמ' 19).

הסנדלר של ארי דה לוקה מעיד על עצמו "למדתי את המקצוע מן התלמוד" (עמ' 63). סנדלר המעיד כשהיה נער נשוא חלומותיו, שיצא מארון הספרים היהודי, היה בדמותו של "איזה קדוש שעזר לו. הסנדלר מהחלום נקרא רבי יוחנן הסנדלר" (עמ' 63). אבל זה היה אי-שם בעיירה יהודית טרם השואה. לפני שהשוחט שחט והשמש כהרגלה זרחה, ולמעלה היה מי שראה ולא עשה מאומה כדי למנוע את השחיטה.

הסופר ארי דה לוקה מבקש לראות באדני מסילות חייה של החברה את עולם הערכים של רפנילו, סנדלר יהודי הספוג בערכי ארון הספרים היהודי. סנדלר שכל עולמו מתומצת בכמיהה לחברה שוויונית, חברה קשובה למצוקת כל אחד ממרכיביה ולראות את הייעוד בעשייה למען היחלצות באי החברה ממצוקתם.

את מגדל האור של החברה רואה הסופר בסנדלר יהודי פליט שואה "מסורב מוות", שמצא לו פינת עבודה בנגרייה בנפולי, בה הנער, המספר את סיפור חייו, עובד כשוליה. אחרי השואה הסנדלר היה בדרכו לירושלים, אבל נתקע במונטדידיו בנאפולי ולענייה הוא מקדיש את חייו.

הסנדלר נולד אחרי מלחמה שטבחה 20 מיליון בני אנוש, הוא בגר לתוך מלחמה שעלתה מדרגה וכבר טבחה 70 מיליון ומתוכם 6 מיליון מבני עמנו. נוראות המלחמה במיוחד זו האחרונה נוספו כרקע לנובלה בה נפגוש אדם שהתאבד, כי כיב סרטני חשוך מרפא גרם לו כאבי תופת שאינו יכול לשאתם. בעת הקריאה ישטפו אותנו ביבי שופכין של חברה, בה קיים ניצול מיני. נכיר נערה, שכבר מכירה את "הגועל של החיים", אך היא זו המטהרת אותם. איתה מטהר את החברה עולמו הרוחני של סנדלר יהודי, שמבקש מזור לכאביו הפיזיים, כשנאלץ "לשפשף את הגיבנת שלו בקיר" (עמ' 64).

סנדלר יהודי נכה גוף מבקש לנקות את החברה מנכותה המוסרית, מבקש להצילה מפשיטת רגל של אנושיות. וכל זה הוא עושה מפינתו בנגרייה. מאותה פינה הוא מבקש להעביר את מאווי עולמו הרוחני לנער שוליה - "בעיירה שלי הייתי קורא תהילים, היכן שכתובה השאלה: מי יעלה בהר אדוני, אומרת התשובה נקי כפיים ובר לבב... אחר כך המלחמה ... שרפה את האדמה ואת האנשים ... התחבאתי מתחת לפֶרֶשׁ של בעלי חיים, מתחת לרצפה במחצבת סיד נטושה. החזקתי מעמד בלי לדעת למה אני רוצה לחיות כשכולם מתים. התמרדתי על שגם אני לא מַתִּי, הטחתי כלפי השמיים על שאני חי. התחבאתי... הרתחתי קליפות עצים, גנבתי, שתיתי את השתן שלי מעורב בשלג. אשתו של איוב אמרה: קלל אלוהים ומות. לא קיללתי... המלחמה ניקתה לי את הלב... כשנגמרה הייתי מוכן לעלות בהר אדוני" (עמ' 64).

נכה הגוף הגיבן, שהרווה את צימאונו משתן מהול במי שלג, חובק בחובו הדווי בשורה חברתית אותה ביקש הסופר ארי דה לוקה להעביר בספר "הר אדוני". וזה המקום להודות למרים שוסטרמן-פדבובו, שתרגמה את הספר מאיטלקית לעברית ולהודות למשרד החינוך שאפשר לתלמידי כתות י"ב בישראל להכיר את גלריית דמויות בהר אדוני בנאפולי, להתחבט איתם בשאלות החיים איתן התמודדו כפי שעולה מהנובלה של ארי דה לוקה.

לסיום, העיתונאים, שמצאו לנכון לעסוק במציצנות מינית, עלו על שרטון של דיון רדוד. הם התעלמו מהאנושיות הנדירה, העמוקה, שקורנת מכל דף בספר.