השר לשעבר
אביגדור ליברמן נתפס בציבור כאדם קיצוני, מעין דוב רוסי דורסני וגברתן. אך בפועל מדובר באדם אשר הציבור בישראל חב לו רבות, אדם אשר העלה את נתניהו לשלטון, וייתכן שגם יוריד אותו משם (וכמו שאיווט העלה את נתניהו בהסכמת השניים, ייתכן שאיווט גם יוריד את נתניהו בהסכמת השניים).
רבים מאתנו זוכרים את אותה דירה טחובה ברחוב סוקולוב בהרצליה, שהייתה המטה של השניים עת השתלטו על מפלגת הליכוד, תוך שהם מדיחים בהליכה את דור ה"נסיכים"
רוני מילוא, צפי לבני,
בני בגין,
דן מרידור ואחרים.
אותם נסיכים היו משוכנעים שהשלטון בידיהם. ואז באו שני צעירים, כל אחד מהקצה האחר של העולם,
בנימין נתניהו, צבר, מלח הארץ, קצין בכוחות המיוחדים, אח של יוני נתניהו ז"ל, בן של שופטת עליונה והיסטוריון, עם חינוך אמריקני, לאחר קדנציה מאוד מרשימה כנציג ישראל באומות המאוחדות, ואיווט אביגדור ליברמן, "דוב" רוסי, יליד קישינייב, עלה ארצה בשנת 1978, וביחד הם עשו קרקס לנסיכים, הסירו אותם אחת ולתמיד מהדרך הפוליטית במסגרת המחנה הלאומי - כבשו את מפלגת הליכוד ואת השלטון.
שמחת בית השואבה
כל הקשר בו הוזכר השר לשעבר ליברמן עד לאחרונה הוא הקשר עדתי, הקשר גזעני, וכאדם המכהן כראש מפלגה המייצגת סקטור מצומצם של עולים מרוסיה, אשר התערו במדינה, והפכו עצמם ואת הוותיקים כאן לגוף חזק הרבה יותר טרם הגעתם. ניתן אף להבין מדוע רואה הציבור את ליברמן מבעד לפריזמה העדתית, גזענית, הוא דוב רוסי ואנחנו ליבראליים מתקדמים. מעורר גועל, אבל מובן, זה אופיו של אדם.
כל זה היה נכון עד אשר קראתי את דברי הקלס של אמיר בוחבוט, על השר המתפטר ליברמן. נאמר שם הכל מלבד "הוא הא מי זה בא ראש הממשלה הבא" או אף נכון יותר "הוא הא מי זה בא אלוהים הבא" כהרף עיין הפך הדוב הרוסי המגושם והעילג לאסטרטג, הכישלון העמוק הפך להצלחה מסחררת, האכזבה הכואבת הפכה לשמחת בית השואבה. נראה קצת מוזר לא כן? ואולי איננו עוסקים כלל באהבת מרדכי (ליברמן) אלא בשנאת המן (נתניהו)?
יצוין שח"מ לא עוקב אחרי כתיבתו של בוחבוט (בבחינת "קניתיו אך טרם הספיקותי לעיין בו") וייתכן שבוחבוט עצמו החמיא לליברמן עוד לפני כן. יצוין עוד שהח"מ עוקב אחרי פועלו של ליברמן, ראה ורואה הרבה יותר נקודות אור בפועלו מנקודות חושך, ואינו מתרשם כלל מהעיתונות החולה מאוד הקיימת באגן המזרחי של הים התיכון. בין מטולה לאילת, בין הירדן לים.
