יוֹצֵא וְשַׁב

חָשָׁש בַּלֵב יַעֲקֹב אֲשֶׁר אֶלָיו הוּא קָשׁוּב

יוֹדֵעַ מָתַי יוֹצֵא אך אֵינוֹ יוֹדֵעַ מָתַי יָשׁוּב

יָדַע יַעֲקֹב שֶׁיְּצִיאָה מֵהָאָרֶץ הִיא יְרִידָה

כִי הַיּוֹרֵד נוֹטֵשׁ מַחֲלִישׁ וּמְעוֹרֵר סְלִידָה

הֵידָד לָחָלוּץ שֶׁעָלָה בְּנָטְשׁוֹ אֶרֶץ מוֹשָׁב

כְּיַעֲקֹב בְּרֶדְתּוֹ כְּבַר אָז יָדַע כִּי לָאָרֶץ שַׁב

וְעַל אַף בִּרְכַת ה' בִּפְרוּ וּרְבוּ בָּעֶת וּבַזְּמָן

יִחוּדֵנוּ הַכּוֹבֵל הִשְׁאִירָנוּ תָּמִיד עַם קָטָן

וְהַלּוֹחֵם לְמַעַן קִיּוּמֶנוּ מְחֹמֶר טוֹב קוֹרַץ

לוֹחֵם וְנִשְׁבַּע שֶׁבָאָרֶץ לֹא יוֹתִיר "חָמָס"¹ תרתי משמע

וְעָרָב אֶל הַמִּדְבָּר יִשְׁלַח כַּאֲמוּר פִלְכִּתָב² בַקּוּרְאָן

זֶהוּ רְצוֹן הָאֵל וְשׁוּב אֵין אַשְׁלָיַת שַׁוְא


ראשית אהבת יעקב הייתה נכזבת

בדרכו לחרן לבית אבי רבקה אמו, פגש יעקב ברחל בת דודו לבן על-יד הבאר התפעם מִיָּפְיָהּ ונשק לה ובכה מרֹב אֹשֶׁר, ברם יש לִבְכִי יעקב גם משמעויות אחרות: האחת כי ראה בחזונו שרחל לא נכנסת עמו לקבורה במערת המכפלה, כי היא עתידה למות בדרך לבית לחם אפרתה, והסבה השנייה, כי לא היו בידיו מתנות בעת שפגש אותה, כפי שאלעזר עבד אברהם הצטיד בבואו לקחת ליצחק אישה מבנות חרן. משיעקב פגש בלבן דודו אבי רחל ולאה בקש ממנו לתת לו את רחל לאישה. לבן ענה ליעקב תחילה מתוך נימוס: אך עצמי ובשרי אתה (כט/יד) והוסיף לאמר לו: הכי אחי אתה (כט/טו) ולבקשת יעקב לשאת את רחל לאשה אמר לבן ליעקב: טוב תִּתִּי אֹתָהּ לְךָ מִתִּתִּי אֹתָהּ לאיש אחר שבה עִמָּדִי (כט/יח). לבן הרשע והערמומי, נשמע אמין בדבריו ויעקב מלא אחר התנאי ועבד שבע שנים חִנָּם אצל לבן בעבורה וכך נאמר: ויעבד יעקב ברחל שבע שנים והיו בעיניו כימים אחדים באהבתו אותה (כט/כ). ואיך גמל לבן ליעקב? נהג מנהג רשעים, המבטיח ואינו מקים, ולא נתן לו את רחל, מכאן שאהבת יעקב לרחל הייתה נכזבת. כפי שנוהגים בימינו יום יום הרשעים מ"הרצועה", שתושביה המקוריים היו הפלשתינים כמו בימי אברהם ויצחק אבותינו, כרתו בריתות והפרו אותן, כי בהם טבוע השקר והוא לחם חוקם, לא די בכך אלא שהם גם נוהגים כלשון הפתגם הערבי העממי המוכר להם בלשון מדוברת: טָ'רַבְּנִי וּבָּכָּה וּסָבַאְנִי וְאִשְׁתָּכָּה תרגומו המלולי הוא: הִכָנִי וּבָכָה והשיגני להתלונן, שנחרז על-ידי המחבר כך: הִכָּנִי וְהִתְאוֹנֵן וְהִשִּׂיגָנִי לְהִתְלוֹנֵן. הפלשתינים מהרצועה עושים זאת במצח נחושה כמעשה לָבָן ליעקב-ישראל. הקשר של אבותינו עם בני פדן ארם כי ראו בהם קרובי משפחה ושמרו על הקשר המשפחתי, לכן כך היה עם יצחק כשאליעזר עבד אברהם נשלח על ידו לקחת אישה ליצחק את רבקה ממשפחתה בחרן, וכך קורה עם יעקב שנשלח לחרן לשאת אישה משם זאת כדי שלא יהיו נישואי תַעֲרֹבֶת עם בנות כנען. ומה עושים בני עמנו בימינו, מתעלמים ממצוה חשובה זו ונשאים ב"נִשּׂוּאֵי תַעֲרֹבֶת" המביאים לדלדולו שמדלדל את עם ישראל עד העלמו חלילה.

ה' שומר ישראל שומר על יעקב

כפי שכבר נאמר: אברהם כֻּנָּה "אב המון גויים", תֹאַר שאמור לקרב בין העמים שמוצאם מאותו אב, אלא שהמציאות ההיסטורית הייתה שונה. בפרשת לך לך אברהם היה אבי כל העמים וזה נמשך עד פרשת ויצא כשמדובר ביעקב היוצא מבאר שבע עם חשש רב בלבו, אם הוא עושה נכון בצאתו מן הארץ לחרן. מהשגיע ערב ושכב לישון במקום (בסמוך להר המוריה) אמר אלוהים ליעקב. אל תחשוש לֵךְ: אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך וַהֲשִיבֹתִיךָ לאדמה הזאת (לארץ כנען) כי לא אֶעֱזָבְךָ (כח/טו)... היציאה הזאת של יעקב נועדה להביא לנו סיפור ראשית התהוותו של עם ישראל בקרב העמים הרבים האחרים. הדבר מתואר בדרך מיוחדת בדרך של חלום שחולם יעקב ובו רואה: סֻלָּם מצב ארצה וראשו מגיע השמימה והנה מלאכים עולים ויורדים בו. רז"ל שואלים הלא צריך לאמר יורדים ועולים ולא להפך, כי מקום המלאכים בשמים, על כן קודם יורדים ואחר כך עולים, אלא שמדובר במלאכים שהיו כבר על הארץ מטה כי הם לוו את יעקב בצאתו מבאר שבע לחרן, לפיכך הם היו עולים תחילה ויורדים אחרים במקומם ללוותו את יעקב כפי שנאמר: והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך והשיבותיך אל האדמה הזאת כי לא אעזבך עד אשר עשיתי את אשר דברתי לך (כח/טו). משנתעורר יעקב מן החלום נהג כאברהם סבו בכל הקשור לאמונה בה': וַיִּדֹּר יעקב נֶדֶר לֵאמר אם יהיה אלוהים עמדי ושמרני בדרך הזה ושבתי בשלום אל בית אבי .....ונתן לי לחם לאכל ובגד ללבוש ... והיה ה' לי לאלוהים (כח/כא). בשלום נאמר מכון לשובו של יעקב שָׁלֵם בלי פגע, אלא שיעקב כן עתיד להפגע בחרן מדודו לבן הרשע ודבריו אלה יאמרו כשיעקב בורח מלבן בהסתר, ומשפגש בו לבן יעקב אמר לו ולא חשש: גֻּנַּבְתִּי יוֹם וְגֻנַּבְתִּי לָיְלָה, הייתי ביום אֲכָלַניִ חֹרֶב (יִבֶשׁ כמו אש) וקרח בלילה וַתִּדַּר שנתי מעיני (לא/מ). לולי אלוהי אבי אלוהי אברהם ופחד יצחק היה לי כי עתה ריקם שלחתני (לא/מב).

יעקב והמלאכים

נאמר כי פגעו בו (ביעקב) המלאכים, כלומר הוא חש במלאכים בְּנָגְעַם בו או בְנָגְעוֹ בהם. האם היה צריך שיגעו בו כדי לראותם? על זה ניתן לומר כי אין מדובר במפגש כמו בין בני אדם, כאן מדובר במפגש אדם עם מלאכים. זה יכול להיות מפגש של תחושה (כמעין דמיון) ולא מפגש וּרְאִיָּה של ממש. במלים אחרות זו רְאִיָּה בתודעה כדי שאדם כיעקב החביב על הקב"ה, ששומר עליו יוכל להתעלות לרמה כזאת שיוכל לראות בתודעתו את המלאכים ולא ימוש אותם בנגיעה. זה מוסבר במדה מסוימת גם בתורת הנבואה של הרמב"ם, לפיה המלאכים מבטאים את אשר האדם החוזה בהם מדמה אותם בתודעתו ובהשגתו. כדי שאדם יגיע לרמה זו צריך להעמיק חשוב בינו לבין עצמו בעניין שרוצה להשיגו ולהבינו. גדולי הפרשנים אמרו בעניין זה, כי יכול אדם להגיע לרמה של הינתקות נפשית מן החמר ולהתקשר אל הרוח בעיני רוחו ולהגיע לחקר האמת הנקיה מהשפעות זרות. נדמה כי זאת הייתה דרך הנביאים והנבואה שהייתה בתקופה הנביאים. הנביא מתנתק מן החמריות שחש בדרך כלל ומתמסר לרוחניות. לכן אנו רואים כי יעקב אינו מבקש בדברו אל עליון דבר, פרט לקבלת מרותו ולסור לְמִשְׁמַעֲתוֹ של הקב"ה והוא שם את ה' כְדַיָּן הדן אותו במדת הרחמים, בּיָדְעוֹ שהוא לא נהג תמיד כמצופה ממנו כאיש תם יושב אוהלים. יעקב מקבל עליו את האחריות והתחיבות הגדולה של "והיה ה' לי לאלוהים" על זה אומר רש"י: שיחול שמו עליו מתחילה ועד סוף שלא ימצא פסול בזרעו כמו שנאמר: את אשר דברתי לך(כח/טו) זו גם ההבטחה שהבטיח ה' לאברהם שנאמר: להיות לך לאלוהים ולזרעך אחריך. (יז/ז)

הִתְעַלּוּת הַנֶּפֶשׁ מְשַחְרֶרֶת מִן הַחֹמֶר

כַּךְ הָאָדָם נִשְמַר וְהָאֵל עָלָיו שׁוֹמֵר

גָּם הַיּוֹצֵא אֱלֵי קְרַב מִתְעַלֶּה לַנִּשְׂגַב

הוּא מְנַצֵּחַ בַּקְרָב ולְבֶיתוֹ בְּשָׁלוֹם שַׁב

יִשְׂרָאֵל יָבִיס בְּסוֹף מַסַּע צְמֵאֵי הַדָּם

אִם יֵדַע לִנְהוֹג בְּחָכְמַת הָאִישׁ הַתָּם

כִּי אִם רַק בְּתַחְבוּלָה יַעֲשֶׂה מִלְחָמָה

לְהַרְתִּיעַ צְמֵא דָם וְלֹא מַעֲשֶׂה נְקָמָה

לְהִתְרָחֵק מְרִיב אָחִים בִשְׁעַת הַקְרַב

כִּי לָמַדְנוּ שֶׁמְּרִיב-אָחִים הַבָיִת נֶחֱרַב

נִשְׁמוֹר עַל יִחוּדֶנוּ וְיֵעוּדֶנוּ יַעַד נִשְׂגַב

נְכַבְדֵּהוּ וּנְחַשְׁדֵּהוּ מִנְהַג יַעֲקֹב בְּעֵשָׂו

כְבָר נֶאֱמַר הַדָּבָר אָנוּ פֹּה לְעוֹלְמֵי עַד עוּרוּ אָחִים בְּעֵת הַקְרַב שִׂימוּ יָד בְּיָד

כִּי אִם לֹא נִנְהַג כַּךְ נֶאַבֵּד אֶת הַקּוֹד

וְנִמְצָא אֶת לָבָן חַי מְרַמֶּה וּבוֹעֵט עוֹד

וּלְיִשְׂרָאֵל לֹא קַיֶּמת הַבְּרֵירָה לִמְעוֹד