כבישים "אדומים", או אנשים "אדומים"

בימים אלה התבשרנו שישראל כ"ץ, שר התחבורה והבטיחות בדרכים, השר לענייני מודיעין וחבר הקבינט, הודיע על כוונתו להרחיב את כביש 90 לכביש דו נתיבי מלא, עם שני מסלולים בכל נתיב. הודעת השר באה בעקבות סערה ציבורית וביקורת נוקבת בתקשורת, על סדרה בת שלוש תאונות דרכים, שאירעה בכביש הנ"ל מאז תחילת אוקטובר האחרון וגרמה את מותם של 17 אנשים, בכללם שתי משפחות שלימות².

ההודעה מבורכת כשלעצמה, אבל אליה וקוץ בה. ראשית, ההודעה לא באה אחרי התאונה הראשונה והשנייה, בה איבדו את חייהם 11 איש. היא באה רק אחרי התאונה השלישית, בשל לחץ ציבורי וכניסיון למתן לחץ זה ולהתחמק מאי עשייה מוקדמת יותר. שנית, היא לא כללה התחייבות מפורשת לתוכנית יישום שכוללת לוח זמנים ותקציב. משמע, זו עדיין ציפור על העץ.

סלילת כביש במתכונת ההרחבה הדרושה בכביש 90, עולה כיום בישראל, בממוצע, בין 15 ל-25 מילון שקל לכל ק"מ. הואיל ובכ-50 ק"מ מכביש 90 בוצעה כבר ההרחבה האמורה, נותרו לביצוע כ-450 ק"מ. במחיר ממוצע של 20 מיליון שקל לק"מ, עלות הביצוע של הפרויקט עליו דיבר השר היא כ-9 מיליארד שקל! - סכום ענק לכל הדעות. ישראל השקיעה בעשור האחרון כ-100 מיליארד שקל בתשתיות לאומיות, מרביתם בתחבורה היבשתית. היכן בדיוק נמצא מאגר הכספים שממנו ילקח התקציב לכביש 90, ע"ח מה יבוא, ובאיזה קצב? שאלה פתוחה. התקציבים לשנתיים הבאות "ממושכנים" כבר כמעט במלואם לצרכים אחרים ובשנתיים שלאחר מכן הם ממושכנים באופן חלקי. רק בימים האחרונים, בעקבות התקריות הביטחוניות בגבול הרצועה, התברר, למשל, שאלפי מבנים בישובים שסביב הרצועה, בתחום טווח טילי ה"קאסם", אינם ממוגנים כלל. מיגונם הוא עניין של 4-3 מיליארד שקל ודחיפות הנושא גבוהה; וזו רק דוגמה אחת מיני רבות.

אין, אפוא, מנוס ממסקנה שדבריו של השר כ"ץ לא היו אלא פופוליזם לשמו; ניסיון נואל לסובב בכחש את הציבור ולהסב מהשר את תשומת לב התקשורת. ממשלת ישראל מצטיינת בארגון תוכניות סרק מסוג "הכל דיבורים" וכ"ץ הוא שחקן אמצע המגרש בנבחרת זו.

לא ניתן לסבול קצב גבוה כל כך של נפגעים קשה משימוש בכביש שבחלקים גדולים ממנו אין לו תחליף. אין ספק שהפתרון הטוב והנכון ביותר הוא זה שעליו דיבר השר, בתנאי שהוא ריאלי ומתממש. יודעי-דבר גורסים ש"תאונות אינן קורות; הן נגרמות"! משמעות הדבר היא שהגורם האנושי המעורב בתאונות הוא אחת הסיבות העיקריות, אם לא העיקרית, המחוללת אותן. התנהלות פגומה של הגורם האנושי (תרבות קלוקלת), מעצימה ללא ספק את יעילות גרימת הנזק של תשתית לקויה; אבל גם כשלעצמה היא גורם מרכזי גם כאשר התשתיות תקינות. לכן, אלה שתי דיסציפלינות נפרדות ומשלימות לצורך עיצוב מאבק יעיל לצימצום נזקיהן של תאונות דרכים.

עובדה חשובה

הואיל והשר סתם ולא פירש ומאידך-גיסא הסבירות לראות כביש כמובטח בטווח זמן של פחות מ-7 שנים היא מינורית, אין לחדול מהביקורת על השר לבטיחות בדרכים ויש לדרוש ממנו תוכנית יישום שלימה ומחויבות קונקרטית בשם ממשלת ישראל לדורותיה.

במאמר של שמעון איפרגן, ב"מאקו", 5.11.12,3 סוקר איפרגן את פועלו של ניצב ברונו שטיין, שהיה בעת כתיבת המאמר מפקד משטרת התנועה, ומסביר את שיטותיו והישגיו. אפשר לקבל את כל השיטות או לדחות חלק מהן. העובדה החשובה היא ששיטות אלה צמצמו את מספר ההרוגים בתאונות דרכים, בשנת הדיווח, בעשרות. כל השיטות שהפעיל שטיין, עומדות גם היום לרשות משטרת התנועה ובהחלטת ממשלה אחת, ניתן להשלים את החסר. מדובר בסכומים שנתיים סמליים בהשוואה לאלה הכרוכים בסלילת הכביש. עם מנהיגות נכונה ומיקוד ממשלתי אפקטיבי, ניתן, תוך חודשים ספורים, להגדיר תוכנית רב-שנתית שתשיג את שני היעדים גם יחד - צמצום מספרי האבדות והיקפי הנזקים בכביש 90 וקפיצת מדרגה בניהול התנועה בכל כבישי ישראל.

כול מי שראה את קטעי הסרטים מתאונות קודמות בכביש 90, בכבישים "אדומים" אחרים (כ-500 ק"מ) ובכבישים ה"רגילים", מבין שהמקור העיקרי לתאונות דרכים בארץ הוא הגורם האנושי - מיומנות הנהיגה ותרבות ההתנהלות על הכבישים בזיקה לאיכותם. מיומנות היא פונקציה של האימון וההדרכה שמקבלים צעירים טרם עלותם על הכביש. בהיותם על הכביש כבוגרים, זהו פועל יוצא ממשמעת ביצוע ותרבות אנושית בסיסית. באלה ניתן וצריך לטפל, בחינוך והסברה ובהרתעה אפקטיבית. חינוך יכול וצריך להתחיל עוד בבתי-הספר. ההרתעה היא תפקידם של המשטרה ומערכת החוק. דרושות 10-5 שנים של פעילות אינטנסיבית בשני התחומים הללו, בכדי לבסס תהליך קבוע של הטמעת הנושא בקרב הציבור. עלינו להיאבק לא רק בכבישים האדומים אלא בראש וראשונה באנשים האדומים - הם מקורות הסיכון הגדולים. השר לבטיחות בדרכים הוא הרפרנט הממשלתי לנושאים אלה ואם נחוץ לרענן מספר נהלים בכדי לחדד עובדה זו, יפה שעה אחת קודם.

יתכן שהטכנולוגיה של רכבים אוטונומיים תשנה מגמות ודגשים בהתפתחות זו. אבל עד שדברים אלה יגיעו למסה קריטית בתחבורה היבשתית, נוכל להציל עוד חיים לאלפים על-ידי הרתמות לפעילות אפקטיבית כנ"ל. מה שאינו נחוץ לנו הוא פופוליזם ממלכתי כתחליף לעשייה.