אותיות השרש פ.ג.ע עושות תיבות - שמות ופעלים - מגוונים. "...וּפָגַעְתָּ חֶבֶל נְבִאִים יֹרְדִים מֵהַבָּמָה" (שמואל א', י', ה') כלומר ופגשת חבורה של מתנבאים, אומר שמואל הרואה לשאול העומד ללכת בואך קריית יערים. קרוב לו, אך כבר שונה ומורכב הוא "אִם-יֵשׁ אֶת-נַפְשְׁכֶם לִקְבֹּר אֶת-מֵתִי מִלְּפָנַי שְׁמָעוּנִי וּפִגְעוּ-לִי בְּעֶפְרוֹן בֶּן-צֹחַר" (בראשית כ"ג, ח'), קרוב - כי 'וּפִגְעוּ' הוא 'קיימו פגישה', אבל שונה מפני שאותיות פ.ג.ע עושות גם הפצרה, כגון רות האומרת לנעמי . "... אַל-תִּפְגְּעִי-בִי לְעָזְבֵךְ לָשׁוּב מֵאַחֲרָיִךְ כִּי אֶל-אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ" (רות א', ט"ז), ועל כן אברהם מבקש גם 'ופִגְעוּ' לשון פגישה, וגם באותה פגישה 'וּפִגְעוּ' לשון הפצרה, דברו על ליבו לתת לי אחוזת קבר בתוך בני חת. יש אפוא ניחוח של מגע באותיות השרש פ.ג.ע, פגיעה היא מגע, הפצרה היא בקשה שנועדה לגעת בליבו של הזולת.

פעמים המגע הזה הוא פשוטו כמשמעו כגון "וּפָגַע הַגְּבוּל בְּתָבוֹר וְשַׁחֲצִימָה וּבֵית שֶׁמֶשׁ..." (יהושוע י"ט, כ"ב), פסוק בו תוחם הכתוב גבול בני יששכר ומציין באלו אתרים הוא נוגע. אבל פעמים, להוותנו, נגיעה יכולה להיות קטלנית כגון "כַּאֲשֶׁר יָנוּס אִישׁ מִפְּנֵי הָאֲרִי וּפְגָעוֹ הַדֹּב, וּבָא הַבַּיִת וְסָמַךְ יָדוֹ עַל-הַקִּיר וּנְשָׁכוֹ הַנָּחָשׁ" (עמוס ה', י"ט), ולבטח בפסוק "וַיִּקְרָא דָוִד לְאַחַד מֵהַנְּעָרִים וַיֹּאמֶר גַּשׁ פְּגַע-בּוֹ וַיַּכֵּהוּ וַיָּמֹת" (שמואל ב' א',ט"ו), בו מורה דוד לעבדו להמית את העמלקי שהתרברב כי הוא אשר הכה את שאול מכת חסד אחרונה. הנגיעה של הדב, דורסת, הנגיעה של החרב, קוטלת. פגיעתה של נעמי טובה. פגיעת הדב רעה.

נגיעה ממין אחר, טראגית היא הנגיעה שבפסוק "כֻּלָּנוּ כַּצֹּאן תָּעִינוּ אִישׁ לְדַרְכּוֹ פָּנִינוּ וַה' הִפְגִּיעַ בּוֹ אֵת עֲו‍ֹן כֻּלָּנוּ" (ישעיה נ"ג, ו') שבו 'נוגעים' כל העוונות של כל האשמים באיש אחד, באילו השם מנגע את היחיד בעוונותיהם של הרבים. אכן שורש נ.ג.ע ושורש פ.ג.ע קרובים וכנגד 'הִפְגִּיעַ בּוֹ אֵת עֲו‍ֹן כֻּלָּנו', אומר הכתוב על מה שעשה הקדוש ברוך הוא לפרעה על שלקח את אשת אברם "וַיְנַגַּע ה' אֶת-פַּרְעֹה נְגָעִים גְּדֹלִים וְאֶת-בֵּיתוֹ עַל-דְּבַר שָׂרַי אֵשֶׁת אַבְרָם", (בראשית י"ב, י"ז). נגע הוא פגע. בטרם יכה ה' את מצרים במכת בכורות אומר הכתוב, "וַיֹּאמֶר יה' אֶל-מֹשֶׁה עוֹד נֶגַע אֶחָד אָבִיא עַל-פַּרְעֹה וְעַל-מִצְרַיִם אַחֲרֵי-כֵן יְשַׁלַּח אֶתְכֶם מִזֶּה ..." (שמות י"א א'). שלמה אומר לחירם כי כיון שפסו מלחמות דמים מארצו ובא שלום הוא יכול לבנות את בית ה', "וְעַתָּה הֵנִיחַ ה' אֱלֹהַי לִי מִסָּבִיב אֵין שָׂטָן וְאֵיןהביטוי המקראי פֶּגַע רָע" (מלכים א', ה', י"ח). השטן שוב אינו יכול לנגע, ועל הוא איננו פגע.

יצויין בכאן כי הצירוף המקראי 'פֶּגַע' עשה דרכו גם ללשון המשנה והתל מוד וספרות ההלכה. "שוטה פגיעתו רעה" אומרת המשנה בבא קמא פ"ז, לא במובן שפגיעתו מזיקה, אלא לומר כי אי-אפשר לגבות ממנו קנס ופיצוי על נזק שהוא גורם, ועל כן פגיעתו גורמת רעה לבעלים הנפגעים. כיוצא בזה אומר הרב בצלאל זאב שַפְרַן הרב"ז, בפירושו לטור חושן משפט סימן ל"ט, על שוטה שנכנס בכל עת גם למקומות שמורים "מי שאין בו דעת, פגיעתו רעה, ויבא בכל עת גם אם לא יקרא, ואין למצוא מנוס ומפלט ממנו" כאומר חסר דעת, בכל מה שהוא נוגע הוא פוגע.

נשוב לאותיות פ.ג.ע במקרא. הנביא ירמיהו עומד בשערי המקדש שישראל מחללים אותו, מתיירא שמא ייפרע מהם האלוהים על עוונם ומבקש על נפשם. בנבואתו אומר לו ה', "וְאַתָּה אַל-תִּתְפַּלֵּל בְּעַד-הָעָם הַזֶּה וְאַל-תִּשָּׂא בַעֲדָם רִנָּה וּתְפִלָּה וְאַל-תִּפְגַּע-בִּי כִּי-אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ אֹתָךְ. הַאֵינְךָ רֹאֶה מָה הֵמָּה עֹשִׂים בְּעָרֵי יְהוּדָה וּבְחֻצוֹת יְרוּשָׁלִָם" (ירמיהו ז', ט"ז-י"ז). שרש פ.ג.ע עושה תפנית נוספת. 'וְאַל-תִּפְגַּע' הוא מקביל, מילה נרדפת, ל' וְאַל-תִּשָּׂא בַעֲדָם רִנָּה וּתְפִלָּה' ול' וְאַתָּה אַל-תִּתְפַּלֵּל'. תפילה, אם יש לה משמע, אם אינה רק רצף של מילים מכוונות לשונית יפה, שאינן הולכות מפי אומרה לשום מקום, היא שיח שיוצר מגע בין המתפלל לבין קונו . תפילה היא מגע בין השואל, המבקש, המתחנן, לבין מי שנועד לשמוע, להיענות, להושיע. ועל כן 'אַל-תִּתְפַּלֵּל' ו 'וְאַל-תִּפְגַּע' אחד הם.

מעתה, נשוב אל יעקב, הפליט הנס על נפשו מבאר שבע חרנה להימלט מזעם עלבונו של אחיו עשו שנשבע בליבו להרוג את האח שנישל אותו מברכה, "וַיִּשְׂטֹם עֵשָׂו אֶת-יַעֲקֹב עַל-הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרְכוֹ אָבִיו וַיֹּאמֶר עֵשָׂו בְּלִבּוֹ יִקְרְבוּ יְמֵי אֵבֶל אָבִי וְאַהַרְגָה אֶת-יַעֲקֹב אָחִי" (בראשית כ"ז, מ"א). מנוסה מבית אב היא לעולם מנוסה מפני אימת המוות. היא לא מסע ממקום אל מקום. במנוסה הפליט חש כי עד שיגיע למקום מפלט - הרודף אחריו. על כן פליט מבקש מפלט גם בדרך. יעקב מבקש אותו במקום שקדמונים או ראשונים עשו אותו אתר תפילה, והקיפו אותו באבנים כדי לשמור על המבקש על נפשו מפני רודף. אבנים אלה גם ציינו להלך בהרים את המקום, אבל גם היו כגדר מגן על האיש הבודד הירא פן ישיגוהו וייפגעו בו, יגעו בו לרעה.

מה עשה יעקב שם, "וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם" (בראשית כ,ח א'). הוא התפלל במקום. כשם ש 'וְאַל-תִּפְגַּע' של ירמיהו הוא אַל-תִּתְפַּלֵּל כן 'וַיִּפְגַּע' של יעקב הוא תִּתְפַּלֵּל. מכאן גם אמרו חז"ל, מה שהיה נראה כדרשה ואיננו אלא פשוטו של מקרא, "יעקב תקן תפלת ערבית - שנאמר ויפגע במקום וילן שם, ואין פגיעה אלא תפלה" (ברכות דף כ"ו עמוד ב').

מה תפלל שם יעקב במקום, שהיה ידוע בטרם יגיע שם כתחנת תפילה לנרדף בהרים מפני אויב, במקום, בהא' הידיעה, מפני ששם נשבע יעקב לעשותו למקום מקדש עולמים לאל שניצב עליו לשומרו? הוא התפלל את חלומו, הוא התפלל את הסולם הניצב ארצה והמגיע השמימה. הוא פגע במקום התפלל, כיוון שתפילתו אמת - היא עולה כבמעלות ומגעת, עולה ונוגעת, היא הסולם שמלאכי אלוהים עולים מתפילת השואל אל כיסא הכבוד ויורדים במענה ממי ש"שֹׁמֵעַ תְּפִלָּה עָדֶיךָ כָּל-בָּשָׂר יָבֹאוּ" (תהלים ס"ה ג).