במקום אחד לא רחוק מדימונה

במקום אחד לא רחוק מדימונה, התמודד לו ראש עיר. זה לא נקרא בדיוק התמודדות אלא יותר ניצחון מובהק באריזה של התמודדות. החלום של כל ראש עיר או פוליטיקאי בישראל. תשאלו את ג'קי סבג מנהריה שאחרי שלושים שנה של ראשות עיר, הופתע לגלות שהוא צריך, איך לומר זאת בלשון המעטה, לפנות מקום. זה מכה בהלם כל פוליטיקאי, גם אחרי שלושים שנה, שצריך לתת למישהו אחר את הבמה. על כסאות במועצה וכל שכן על תפקיד כמו ראש עיר.
מניסיוני הדל בחיים ראיתי, שאחד מהסיבות שראשי עיר מכהנים מפסידים ומשאירים את כולנו עם טעם רע בפה, של מישהו שהלך וטוב שהלך, היא חוסר הנכונות שלהם לפרוש בזמן. אני יכול למנות, רק בדימונה וסביבתה, כמה ראשי עיר שאם היו פורשים בזמן, היו זוכים למקום של כבוד בהיכל הזיכרון של האנשים שהיו תומכיהם הכי מובהקים עד לקדנציה האחרונה. לעיתים זה הכבוד שמחזיק אותם בכיסא, ולעיתים אלו שלל היועצים ובעלי התפקידים שמתפרנסים מאותו ראש עיר. האינטרס שלהם הוא לשמר אותו כמה שיותר זמן על כסאו. כי כל זמן שהוא שם - הם שם.

הריח הזה של חדש, צעיר, ושינוי, הפך להיות כמעט סלוגן של כל אחד שמתמודד למשהו. ראשות עיר או ראשות ממשלה, תפקיד ציבורי או סתם מועצת תלמידים. פתאום הניסיון הפך להיות משהו שהוא לא טוב. הוותק הפך להיות מילה גסה, ולשמר או ללמוד זה ממש פסה. כולם מבקשים מאתנו לחשוב מחוץ לקופסא. אבל כדי שראש עיר או סגנו יחשבו מחוץ לקופסא, הם חייבים ללמוד מה יש להם בתוך הקופסא. ובכלל מה רע לחשוב בתוך הקופסא. לפחות יש חשיבה, מה שלא תמיד קורה מחוץ לקופסא.

ואותו ראש העיר, במקום ההוא ליד דימונה, הכיר את זה מקרוב. ככה הוא נבחר לפני עשר שנים לראשות העיר. אחרי שנים של סגנות מטעם מפלגת צעירים (מי שמע על זה עד אז), עם טיקט של מישהו צעיר שמצטלם יפה, יודע לדבר יפה, ובעיקר צעיר (אז הוא היה בסביבות גיל השלושים). מישהו שמבין על מה הצעירים מדברים, יודע לרדת אליהם, אל מקומות הבילוי והמתנ"סים המקומיים, ובשקט שאופייני לו סולל את מקומו עד לכיסא ראש העיר תוך כדי שהוא שולח את פטרונו הפוליטי לנסות ולהבין איך זה בדיוק קרה לו. בחדר מעוצב בבית האבות. תוסיפו לכל אלו את היושרה והאמינות שלו, סיפור חיים מרשים, והנה אפילו אחרי עשר שנות כהונה בראשות העיר שלו, לא קם עדיין מישהו שבאמת יערער על מצבו.

למען האמת, כל המשחק היה בכלל באיזה אחוזים הוא הולך לקחת את הבחירות. יועציו הקרובים דיברו על תשעים אחוזים והוא חשב שמגיע לו קצת יותר. מספיק בשביל לפתוח בקמפיין של שלטי חוצות בכל העיר, שעלו לכולנו לא מעט כסף והיו ממש מיותרים. זה כמו שחברת חשמל פותחת בקמפיין להשתמש רק בחשמל שלה. וכי יש לנו ברירות. אבל מה זה כמה מיליונים קטנים בשביל להראות לכולנו מה אתה באמת שווה. המלחמה השנייה הייתה, אם אפשר לקרוא ככה מלחמה, זה לזכות ברוב מוחץ ולא סתם רוב רגיל במועצת העירייה. בלי שמישהו נרגן ומעצבן ישאל שאלות, יעלה בעיות ויציק לו להתנהל בחופשיות כמו שבעלי תפקיד אוהבים להתנהל.

עד המקום החמישי הוא הבטיח את מקומם של חבריו ואנשי שלומו שהולכים איתו דרך ארוכה, ומשם והלאה הוא איפשר לאנשים וללא מעט ילדים (בעולם הפוליטי אדם בגיל 21 הוא עדיין ילד) להגשים את הזדמנות חייהם. מי בדיוק יציע לחייל משוחרר מקום חשוב במועצת העיר בעוד שחבריו עדיין עובדים כמתדלקים בעבודה מועדפת? כך היה בפעם הקודמת וכך קרה גם הפעם. למען האמת לא היה שווה לאף אחד להישאר באופוזיציה. בלי תקציבים בלי תפקידים כלשהם. ש"ס בטח לא תוותר על פרוסונת מהעוגה, וגם לא הנציגים האחרים שהגיעו כדי לתת לבוחרים שלהם מענה. אולי זה שזכה בחמישה אחוזים והעז להתמודד מולו ישב עם כסאו היחידי וידבר. שידבר.

בסופו של יום הוא זכה בתשעים ושניים אחוזים. הוכיח ליועצים שלו שהוא יכול יותר. שישה עשר מושבים מתוך עשרים ושבעה. אין התנגדויות ואין מחאות. אין לחצים פוליטיים ואין סחטנות. נכון, אבל אין גם ייצוג אמיתי לכלל הקבוצות.

ואם תשאלו אותי מה אני מעדיף - את דימונה עם ראש עיר שזכה בחמישים וחמישה אחוזים או בראש עיר שזכה בתשעים ושניים אחוזים? אם אני מעדיף מפלגת שלטון עם חמישית כוח במועצה או מפלגת שלטון של שישים אחוזים במועצה? האם אני מעדיף ראש עיר בלי ביקורת בלי אופוזיציה לוחמת ובלי מחליף? האם אני מעדיף ראש עיר שהולך לבחירות וזוכה בהליכה או אחד שחייב להוכיח את עצמו בכל קדנציה כדי לזכות בקולות? ואיפה הקול שלי חשוב יותר, משפיע יותר וחזק יותר? אני מעדיף את דימונה. שהיא עיר שקרוב מאוד לעיר אחרת שלא רחוקה מדימונה.