עברו שנתיים מאז הבטיח דונלד טראמפ: "נתחיל לנצח שוב!" הוא פנה לבוחרים רבים, שהרגישו שמעמדם נפגע במשך עשרות שנים, והבטיח להם שגשוג וחשיבות. האם ההבטחה קוימה? האם מצביעיו של טראמפ מצליחים יותר בשנתיים האחרונות מאשר אלו של הילרי קלינטון?

לא ממש, משיב פרופ' אנתוני אורלנדו, שבדק את הנתונים ותמצת את ממצאיו במאמר בוושינגטון פוסט. המחוזות בהן ניצח טראמפ – ובמיוחד אלו בהם ניצח בפער גדול – ממשיכים להשתרך מבחינה כלכלית מאחורי המחוזות האחרים. הכלכלה האמריקנית, כמו הפוליטיקה האמריקנית, ממשיכה להיות מפולגת.

מחקרים קודמים הצביעו על פערים הולכים וגדלים בהכנסות, בהשכלה ובשכר בין איזוריה השונים של ארה"ב, אשר החלו להתרחב בסביבות 1980. באופן טבעי, ככל שהפערים גדלו – הלכו והתקשו אנשי הצווארון הכחול ומגזר השירותים להתגורר באיזורים בהם ההכנסות עלו ובהם האוויר נקי יותר, בתי הספר טובים יותר, הפשיעה נמוכה יותר, שוק העבודה חזק יותר, התחבורה טובה יותר ומספר החנויות גדול יותר. כל אלו מצמצמים את בסיס המס, מצמקים את האפשרויות ויוצרים הפרדה כלכלית. האמריקנים חיים יותר ויותר בשתי מדינות, והם מצביעים בהתאם.

מחוז ממוצע בו ניצחה קלינטון מעסיק פי שבעה-שמונה עובדים מאשר מחוז ממוצע בו ניצח טראמפ. שווי השוק של בית משפחתי במחוז "קלינטוני" כמעט כפול מאשר במחוז "טראמפי". באופן חלקי, הפער הזה נובע מכך שקלינטון זכתה ליותר תמיכה בערים, וטראמפ – באיזורי הכפר. אבל המחקר של אורלנדו מעלה שמדובר במגמה מתמשכת, כאשר המחוזות של קלינטון משיגים בכל תחום את אלו של טראמפ.

לאחר בחירות 2016 אמרו תומכי טראמפ, כי הם מצפים שהפער יצטמק. הם קיוו שהצמיחה במחוזות של טראמפ תהיה מהירה מאשר בזו של מחוזות קלינטון. המידע הקיים – המתייחס ל-13 החודשים הראשונים של טראמפ – מראה שזה לא קרה. במחוז טראמפ ממוצע גדל מספר המשרות ב-1.13%, ובמחוז קלינטון – ב-0.49%. זהו גידול צנוע, במיוחד בהתחשב בעובדה שבמחוזות של טראמפ יש פחות משרות – וממילא יש יותר מקום לגידול. מחירי הדיור, לגביהם יש נתונים גם ל-2018, מלמדים שהמחוזות של קלינטון ממשיכים להוביל בפער משמעותי והם אף מגדילים אותו; הם עלו מהר יותר מאשר במחוזות טראמפ.

אורלנדו מציין, כי לכאורה נתונים אלו לוקחים בחסר, משום שהם אינם נמדדים מול המגמות שלפני הבחירות. אולי המחוזות של טראמפ משתפרים באופן יחסי, גם אם הם מתקשים להדביק את מחוזות טראמפ? לא, הוא עונה. אורלנדו השתמש בכלים סטטיסטיים מקובלים כדי לבחון את המחוזות של השניים לפני ואחרי הבחירות. המסקנה: הפער לא הצטמק אחריהן. אין שיפור של ממש בתעסוקה, והפער במחירי הדיור התרחב. למעשה, ככל שנצחונו של טראמפ היה בהפרש גדול יותר – כך הורע יותר המצב באותו מחוז.

לבסוף, יש לשאול האם הוגן להכניס את כל מצביעיו של טראמפ לאותה קדירה, כי חלקם היו מצביעים בכל מקרה בעד מועמד רפובליקני. אולי יותר הגיוני לבחון את אלו שב-2012 בחרו בברק אובמה וב-2016 בטראמפ, מתוך הנחה שהם נמשכו להבטחה "נתחיל לנצח שוב". אורלנדו בדק גם את המחוזות הללו; גם בהם אין שיפור.

שתי האמריקות נותרות מפולגות מבחינה כלכלית אחרי בחירות האמצע כפי שהיו לאחר הבחירות לנשיאות. אי-אפשר לדעת האם הפערים הללו יתחילו להיסגר כעת. שנתיים הן פרק זמן קצר מאוד לשנות מגמות מקרו-כלכליות. עדיין ייתכן שהמחוזות של טראמפ ייצאו נשכרים בטווח הארוך. לכן, מבטיח אורלנדו, הוא יעדכן את הנתונים בשנתיים הקרובות. נכון לעכשיו, הנתונים מלמדים שאמריקה מפולגת – כלכלית ופוליטית.