איזו מהומה. כותרות בעיתונים, תגובות, שדולת הנשים, עורכי דין, מומחים. לכולם יש מה להגיד. בג"ץ אישר פסק דין רבני, לפיו אישה בוגדת תאבד את חלקה בדירת בני הזוג! אפליית נשים!! ביטול הלכה בת 25 שנה!!! צריך מיד חקיקה הפוכה!!!!
לכל המהומה הזאת יש בעיה אחת קטנה: אין לה שום קשר למה שנאמר באמת בפסק הדין. הבאנו אותו כאן אתמול (יום ב', 19.11.18), לפני כל אמצעי התקשורת האחרים, וכדרכנו גם צירפנו אותו במלואו. אם הכותבים והמגיבים היו טורחים לקרוא את פסק הדין, או לפחות מסתמכים על העיתונאי שקרא אותו, הם היו מבינים שזוהי מהומה על לא מאומה. אבל למה לקלקל כותרת טובה ויחסי ציבור עם העובדות?
הסיפור הוא כזה. בני זוג התגרשו לאחר למעלה מ-30 שנות נישואין, כאשר בין היתר טען הבעל שאשתו בגדה בו. המחלוקת העיקרית בנוגע לרכושם התייחסה לדירת המגורים של השניים, אשר נבנה על מגרש שקיבל הבעל בירושה לפני הנישואין. בית הדין הרבני בחיפה קבע שהבית משותף לשניים. בית הדין הרבני הגדול קיבל את ערעורו של הבעל ופסק שהבית שייך רק לו. שאלת ההנמקה של בית הדין הגדול היא שעוררה את הסערה. בשאלה הזאת נחלקו שופטי בג"ץ.
השופט
יצחק עמית סבר, בדעת מיעוט, כי בית הדין הגדול מנע מהאישה את הזכויות בבית משום שבגדה בבעלה. הוא קבע, כי פסיקה זו נוגדת את ההלכה המחייבת של בית המשפט העליון ולכן יש מקום להתערבות חריגה בפסק הדין הרבני, כך שהבית יתחלק בין בני הזוג.
השופטים
דוד מינץ ו
אלכס שטיין קבעו בדעת הרוב, כי הנימוק המרכזי לפסק הדין הרבני היה שהבעל הוכיח שלא היה שיתוף בבית. עניין הבגידה הועלה בידי אחד משלושת הדיינים כנימוק נוסף, ודיין שני הסכים איתו. אבל - וזה העיקר - מינץ ושטיין קבעו שאין צורך להתערב בפסק הדין הרבני, כי הוא לא מבוסס על טענת הבגידה אלא על שאלה רכושית שגרתית של התנהלות הצדדים בעת הנישואין.
מינץ כותב: "אין בידי להסכים לעמדתו של חברי השופט עמית, לפיה שלושת דייני בית הדין הרבני הגדול התחשבו בבגידה בתוך מכלול
השיקולים לשלילת השיתוף בנכס ואף היא זו אשר הטתה את הכף לחובת העותרת. להשקפתי, מתוך דברי הדיינים עמוס ואלמליח ונימוקיהם נלמד כי מסקנה זו נתקבלה במנותק לבגידה.
"כך, אף שהדיין [מיכאל] עמוס הפליג לעבר הדין העברי, הוא הגיע למסקנה כי לא התגבש שיתוף בנכס עובר לדיון בבגידת העותרת. הוא אף הדגיש בחוות דעתו, כי ההתייחסות לבגידה היא בנוסף ומעבר לנדרש בחוות דעתו הבסיסית, כאשר הדיון ב'פן ההלכתי', כפי שהגדיר אותו, נאמר בשולי הדברים. גם הדיין [יצחק] אלמליח פסק בהתאם לדין האזרחי, ובחוות דעתו אינו מזכיר כלל את בגידתה של העותרת מתוך מכלול שיקוליו לשלילת השיתוף בנכס.
"על כן, למרות שהדיין [מימון] נהרי קבע כי מעשה הבגידה יוצר 'כוונת אי-שיתוף של בעל הנכס כלפי מי שבגד בו' (על דרך למידה של קל וחומר), אין מקום כדי לומר כי מסקנת דעת הרוב בבית הדין הייתה נגועה בשקלול נסיבות שאינן רלוונטיות לעניין, או כי בית הדין החיל את הדין הדתי על יחסי הממון הקיימים בין בני הזוג. אשר על כן, בית הדין לא חרג מסמכותו בפסק דינו".
בעברית פשוטה: בג"ץ לא התערב, כי לא היה במה להתערב. הוא לא התערב, כי דעת הרוב בו הייתה שהבגידה לא הייתה הגורם המרכזי להחלטת בית הדין הגדול, אלא שיקולים לגיטימיים של התנהלות רכושית. מינץ (בעל ההסמכה לרבנות) אף הדגיש, כי אינו מסכים עם המסקנה המעשית של הדיין עמוס בנוגע להשלכות הבגידה והוא חולק עליו במישור הדין העברי.
שטיין, אשר הסכים עם מינץ, הוסיף: "במקרה דנן, קבע בית הדין כעניין של דין וכעניין של עובדה, כי בני הזוג לא קיימו שותפות שוות זכויות בבית". שטיין לא מאושר מקביעה זו, הוא מעיר, אך דעתו אינה מעלה ואינה מורידה; הסמכות להכריע עובדתית מצויה בידי בתי הדין הדתיים.
שטיין מדגיש: "[ה]שאלה אשר הוכרעה, כפי שהוכרעה, על-ידי בית הדין אינה אלא זאת: האם התנהלותם של בני הזוג דנן במהלך
נישואיהם מלמדת על כך שהבעל הסכים לשתף את האישה, ללא כל תנאי, בזכויות בבית, שאת המגרש עליו הוא בנוי ואת המימון לבנייתו הוא הביא אל תוך מסגרת הנישואין, ונשאר רשום כבעליו? מדובר אפוא בבחינת קיומה של הקניית זכות (שהאישה לא קנתה לעצמה בשל עצם נישואיה לבעל), ולא בשלילת רכושה של האישה מחמת מעשה 'בגידה' או 'ניאוף'. קיומה או העדרה של הקניית זכות כאמור הם עניין של עובדה אמפירית, ולא עניין של אשמה, עונש, צדק או שיקול אחר המצוי בעולמן של נורמות, להבדיל מעובדות".
כפי שכתבנו כאן, עמית ושטיין חלוקים בשאלה עד כמה בגידה יכולה להשפיע על המישור הרכושי. שניהם יוצאים מתוך הנחה, שהנבגד/ת אינו/אינה רוצה לחלוק את הרכוש עם הבוגד/ת. המחלוקת ביניהם היא בהיקף הפעלתו של עיקרון זה. דעתו של עמית היא, שהדבר אפשרי רק במקרים נדירים של בגידה ממושכת. שטיין סבור, שייתכנו יותר מקרים.
זה הכל. זה מה שיש בפסק הדין של בג"ץ. דעת הרוב קבעה, כי לא צריך להתערב בפסק הדין הרבני משום שהוא אינו מתבסס על טענת הבגידה, ושאם היה מתבסס עליה - הוא היה שגוי. דעת המיעוט סברה שיש להתערב משום שהוא מתבסס על טענת הבגידה. כל השופטים הסכימו, שבגידה כשלעצמה איננה עילה לנטילת רכוש - לא מאישה ולא מאיש. אבל, כאמור, למה לקלקל עם העובדות?
