ארייאן קורבסיץ, מנהל "הוסטל המלחמה" בסרייבו, יודע שהרעיון שלו אינו קולע לטעמו של כל אחד. מערכת השמע במלון משמיעה 24 שעות ביממה קולות נפץ וירי. אין מיטות, אלא רק מזרונים דקים על הרצפה, בלי סדינים וכריות, ועם שמיכות כבדות היוצרות את התחושה של שינה על גבי סוס מת. האטרקציה המרכזית שלו היא "הבונקר": חדר תת-קרקעי חסר חלונות, שלדברי קורבסיץ עצמו – "צריך להיות משוגע כדי לישון בו".

קורבסיץ הבין שתיירים רבים רוצים לדעת על מלחמת האזרחים שהתחוללה ביוגוסלביה בשנים 1995-1992, מסביר ניו-יורק טיימס, והחליט לתת להם את מבוקשם. המונח המקצועי לכך הוא "תיירות אפלה": נישה גדלה של ביקורים במקומות בהם התחוללו מעשי זוועה. לסרייבו יש מבחר של מקומות מסוג זה, כולל הנקודה בה נרצח הארכידוכס פרנץ פרדיננד ביולי 1914, והשוק בו פצצת מרגמה הרגה 70 קונים 80 שנה מאוחר יותר. האתרים מושכים נוצרים אורתודוקסים פנאטים מרוסיה ויוון, המוכנים לשלם כדי להצטלם כשהם "יורים" על מוסלמים.

לדברי קורבסיץ, מטרתו איננה לעורר געגועים לשפיכות הדמים הנוראה ביותר באירופה מאז מלחמת העולם השנייה, אלא פשוט לאפשר לאורחים – במיוחד הצעירים שבהם – לקבל מושג כלשהו על הקשיים ועל הזוועות של זמן מלחמה. "בני המילניום באים ואומרים: זה כל כך מגניב. אבל זה לא מגניב, זה לא משחק, אם אתה גדל במחשבה שמלחמה היא משחק, אתה תקבל החלטות רעות מאוד".

ההוסטל ממוקם בשני קומות בבית הוריו של קורבסיץ ליד קו החזית לשעבר, ויש בו חדר לשישה וחדר פרטי יותר ליחיד או זוג. הבונקר הוא "לאנשים מאוד ספציפיים שרוצים ללכת למרחק נוסף". מחיר השהות הוא בהתאם: 20 אירו ליום לאדם. בבונקר יש עשן, אותו מייצרת מכונת תפאורה המשמשת בדרך כלל בתיאטרון. השינה, שהיא קשה מאוד, נעשית על לוחות עץ קשים וללא מצעים.

כדי להוסיף אותנטיות, אסור לאורחים להכניס לבונקר טלפונים סלולריים, תכשיטים ושעונים. יש שם שעון קיר, אבל הוא עומד; קורבסיץ מכוון אותו לשעת הגעת האורחים, והם מקבלים תחושה שהזמן נעצר ואינם יודעים מתי ההרפתקה תסתיים. בבונקר אין חלונות ואין תאורה; האורחים מקבלים פנס עם סוללות שעומדות להתרוקן, מה שמבטיח שישתמשו בו בחסכוניות.

קורסביץ עצמו מקבל את אורחיו כאשר הוא לבוש במדים, נועל מגפיים וחובש קסדה. רוב האורחים הם מאירופה, אוסטרליה וארה"ב, שרבים מהם צעירים מכדי לזכור את המלחמה בת 1,425 הימים. המקומיים ממש אינם באים; הם לא רוצים להיזכר במלחמה. עם זאת, הבוסנים פתוחים יותר לתיירות המלחמה מאז שהבינו שזהו מקור הכנסה.

משפחה מוסלמית, שביתה שליד נמל התעופה של סרייבו היה נקודת המוצא למנהרה שעברה מתחת למסלולים, החלה לעשות כסף ממכירת כרטיסי כניסה למנהרה, שהייתה המוצא הבטוח היחיד מן העיר. כיום היא קרויה "מנהרת התקווה", הממשלה הלאימה אותה ב-2013 וכיום זוהי אחת האטרקציות המרכזיות בעיר.

עם זאת, מדגיש הטיימס, שיווק המלחמה הוא עסק בעייתי, משום שיש עדיין ויכוחים רבים בשאלה מי עשה מה במהלך המלחמה שקרעה שכנים וחברים. המוסלמים טוענים, שהקו הממשלתי הוא אחד ויחיד: אנחנו קורבנות ואתם אשמים. קורסביץ מסרב לומר מהי לאומיותו; "נמאס לי מהמחלוקות במדינה", הוא אומר. המסר היחיד שלו לאורחים הוא, שעליהם לזכור – כאשר הם רואים את סרייבו הפורחת – כי מה שאירע כאן, עלול לקרות בכל מקום בו יש בני אדם.