הונאה ומפגשים
פרופ' ברנרד לואיס, המזרחן הידוע, שנפטר לא-מכבר בגיל 102, היה יהודי חם ואוהב ישראל. למרות זאת, היה מיודד מאוד עם מנהיגי מצרים ועם מנהיגי ירדן. את קשריו ההדוקים במדינות הללו ניצל להעביר מסרים מקאהיר ומרבת-עמון לירושלים ולהפך.
אנוואר סאדאת, נשיא מצרים, ניצל את לואיס להעביר מסר כוזב לישראל, ששימש את מערכת ההונאה המצרית, מבלי שהפרופ' חש בתרמית. לפני מלחמת יום הכיפורים ביקר לואיס במצרים, ונפגש עם סאדאת, שסיפר לו עד כמה סובל צבאו מהחלטתו להוציא את היועצים הסובייטיים. מקאהיר הגיע לואיס לירושלים, ופגש את
גולדה מאיר, ראש הממשלה. הוא סיפר לה על שיחתו עם סאדאת, וצירף מסר, כי בהנהגת מצרים וסאדאת עצמו רוצים בהסדר עם ישראל.
זה, כמובן, היה מסר שקרי. הצבא המצרי לא סבל מהוצאת היועצים הסובייטיים, והיה בשלבים הסופיים של הכנותיו למלחמה. פרופ' לואיס נפל בפח, שטמן לו סאדאת, ודבריו שכנעו את מי שנחשפו להם בישראל.
לעומת זאת, בתחילת 1973 נפגש סאדאת עם אָרנוֹ דה-בּוֹרגרייב, ראש מערכת השבועון ניוזוויק בקאהיר, לשיחה של בוקר. סאדאת קרא בעיון רב לפני פגישתם את העיתון
ניו-יורק טיימס, וסיפר על כך לאורחו. הוא הזכיר לעיתונאי, כי כחמש שנים קודם לכן, בעת מערכת טֶט של הוויטקונג, היה דה-בורגרייב היחיד, שכתב, שזה ניצחון אמריקני, בעוד כל התקשורת מכתירה את המתקפה כניצחון אדיר של הוויטקונג, שסימל אותו כיבוש השגרירות האמריקנית בסייגון, בירת דרום ויטנאם. אחרי שבועיים, היו 75,000 אנשי ויטקונג טבוחים בכל רחבי דרום ויטנאם, והארגון הושמד כליל, למעשה. ההימור האסטרטגי של הנהגת הוויטקונג, שפתחה במתקפה כללית על האמריקנים, התברר כטעות נוראה. צפון ויטנאם פירקה דיוויזיות בצבאה, ושלחה את אנשיהן להסתנן לדרום ויטנאם כאנשי ויטקונג.
"אפשר לנצח בקרב, ולהפסיד במלחמה", אמר סאדאת לעיתונאי, והצביע על הכותרת בניו-יורק טיימס, שסיפרה על יציאת הכוחות האמריקניים מוויטנאם. "אצא למלחמה על ישראל, ואפסיד בה", אמר סאדאת, "אך בסופו של דבר אנצח".
דה-בורגרייב רצה להעביר את המסר של סאדאת לגולדה מאיר, אך היא סירבה לפוגשו. כעבור יום-יומיים, טס לניו-יורק, ובדרך יירט אותו מברק מעורכיו, "טוס לירושלים. גולדה הסכימה לפגוש אותך". בלונדון ירד מהטיסה, ויצא לירושלים. שם העביר את המסר, ששומעיו הישראלים גיחכו לשומעו.
"האם מסרת זאת גם לד"ר
הנרי קיסינג'ר, ידידך"? שאלתיו במשרדו המפואר במכון מחקר בוושינגטון הבירה, לפני כמה שנים. דה-בורגרייב הביט בי, והכחיש זאת מכל ומכל. כשנפרדנו, הבטיח דה-בורגרייב, שביום הולדתו התשעים הקר̤ב יתחיל לכתוב את זיכרונותיו. הוא נפטר בשנת 2015, בהיותו בן 89.
חבר יקר
עם פרוץ המלחמה היו בישראל שבעה רמטכ"לים לשעבר - יגא̤ל ידין, מרדכי מקלף, משה דיין, חיים לסקוב, צבי (צ'רה) צור,
יצחק רבין וחיים בר-לב. רא"ל דוד אלעזר, הרמטכ"ל, תכנן להסתייע בשלושה מהם כיועצים לאלופי הפיקודים ולמטכ"ל. צור היה עוזר שר הביטחון. גם אלופים במיל' - כמו ישעיהו (שייקה) גביש, שלמה אראל ואברהם (צ'יטה) בוצר - גויסו כיועצים, או כמפקדים.
ידין, רבין ובר-לב סיירו במפקדות פיקוד הצפון ופיקוד הדרום, וראו את הבוקה ואת המבולקה בהן. בסיכומו של דבר, רק השר בר-לב התגייס, וייעץ במלחמה לאלוף פיקוד הצפון, ואחר כך היה מפקד חזית הדרום. ידין היה במפקדת פיקוד הדרום כשתכננו את מתקפת שמונה באוקטובר.
לימים מונתה ועדת (השופט שמעון) אגרנט לחקור את מחדל ההתרעה ואת שלושת הימים הראשונים למלחמה - שישה-שמונה באוקטובר - בלבד. זאת, בניגוד לדעה הרווחת, כי הוועדה חקרה את המלחמה.
הפלא ופלא, שני רמטכ"לים לשעבר, חיים לסקוב ו
יגאל ידין, היו בהרכב הוועדה. מעולם לא הזכירו לידין, כי היה בפיקוד הדרום כשתכננו את המתקפה הכושלת בשמונה באוקטובר - למרות שהוועדה חקרה את האירוע לפני-ולפנים; והוא לא ציין זאת מעולם.
הפעמונים לא צלצלו
אחד הסימנים המעידים למלחמה עם סוריה בתחילת שנות השבעים הייתה הצבתה של חטיבה השריון 47 הסורית בגולן. החטיבה ישבה, כרגיל, באזור חאמה הסונית, כדי למנוע מרד נגד שלטון אסד העלאווי.
מחקירת חמשת הקצינים הבכירים, שסיירת מטכ"ל חטפה מלבנון במבצע 'ארגז' (יוני 1972), נודע, שהחטיבה תועבר לחזית הגולן רק לקראת מלחמה.
בסוף ספטמבר 1973 התברר לפתע, שחטיבה 47, שהיו לה 95 טנקים, נמצאת בגולן תחת פיקוד דיוויזיה 5 הסורית בפיקודו של עלי אצלאן, שהייתה הדיוויזיה הדרומית בקו הסורי. ובנוסף הועבר גדוד גישור סורי לגזרת דייוויזיה 5.
למרות העובדה, שהורדת חטיבה 47 לגולן דווחה, לא הופעלו פעמוני האזעקה, ואמ"ן המשיך לדבוק בהערכה, שאיננו גולשים למלחמה.
במלחמה נערכה חטיבה 47 בדרג השני של מתקפת דיוויזיה 5, וחדרה לדרום הגולן - עד שנהדפה חזרה, עם דיוויזיה 5, אל מעבר לקו הגבול על-ידי כוחות אוגדה 146 של מוסה פלד.
לא נערכו
עם מינויו לאלוף פיקוד הדרום ביקש שמואל גונן-גורודיש להכריז על כוננות ג', הגבוהה ביותר בצבא. תא"ל יעקב שטרן, ראש חטיבת המבצעים במטכ"ל, דחה את בקשתו, וגונן השתמש בסמכותו, כאלוף פיקוד, להכריז כוננות ג' בפיקוד הדרום.
כידוע, הוכרזה כוננות ג' בצה"ל ביום חמישי (ע' פחות שתיים), והחלו בגיוס צוותי אוויר לקראת המלחמה הקר̤בה.
למרות זאת, חפ"ק הפיקוד, מפקדתו של האלוף בשעת חרום, לא הוקם באום חשיבה ("דבלָה") עד יום שישי, היום שלפני פרוץ המלחמה (ע׳ פחות אחת), ולמעשה התחיל לפעול רק ביום הכיפורים עצמו. כך, יצא הצוות, שהקים את חדר המודיעין בחפ"ק דרום, לדרכו לאום חשיבה רק ביום הכיפורים, ועקב תקלות ברכבו הגיע ל"דב̤לה" רק בערב.
בפיקוד הצפון הקים ביום חמישי (ע׳ פחות שתיים) חפ"ק בנפח, כיוון שהחפ"ק בהר כנען טרם הוכשר. רק במהלך המלחמה עבר חפ"ק צפון להר כנען, וממנו ניהל את המערכה.
(טור שישי בסדרה)
