נפתח בחידה עממית שוות כל נפש. מי אמר את הדברים הבאים: "כת משיחית, אטומה ואכזרית, כנופיית גנגסטרים חמושים, פושעים נגד האנושות, סדיסטים, פוגרומיסטים ורוצחים שהגיחה... מתוך פינה אפלה של היהדות... מתוך מרתפי התבהמות וסיאוב... על-מנת להשליט פולחן דמים צמא ומטורף"?
רמז דק: אנא, אל תחפשו את האומר בגרמניה, בכנסייה הקתולית, בימי הביניים האפלים, ברוסיה הצארית או הקומוניסטית, גם לא בעמקי האיסלאם הקיצוני. ועוד רמז עבה - הדברים נאמרו, ונאמרים, על יהודים בתוכנו, בינינו לבין עצמנו...
כדי להבין כיצד יהודי נאור, ליברלי, הומוניסטיקן, אוניברסלי, אקדמאי, איש-ספר, אנין רגשות וטעם, רחב-אופקים ודמיונות, שותפנו המובהק במאה ה-21 מסוגל לומר דברים כאלה, יש צורך להבין כיצד והיכן התפתחה השנאה לזר.
בסוף המאה ה-19, תחילת המאה ה-20 הגיחו על חופי ארץ-ישראל חבורות ויחידים של פליטים יהודים ממזרח אירופה. מלכתחילה היו אלה פליטי החרב היהודית שנמלטו על נפשם בעור שיניהם מגטו של היהדות חונקת, מעליבה, משפילה, נוגשת, מאובנת וחסרת-פשרות של בית-אבא. הם ברחו מפני בני משפחה יקרים, מהקהילה היהודית, מבית הכנסת, מהתורה. יעדם היה עולם חילוני מגובב באורחות גויים, נוטף השכלה, הומאניזם, יחסי אישות משוחררים מאחריות ללא צורך באישיות, דרור, חופש וזכויות למכביר – ממש חלום, אוטופיה של חצי גן-עדן...
היו אלה חבורות ויחידים שהגדירו עצמם כקומוניסטים, אידיאליסטים, אנרכיסטים, מהפכניסטים, פרולטריסטים – הכל, ורק לא יהודים. למען האמת, הם היו פליטים שברחו מפני משטרת הצאר ברוסיה וגם מפני חבריהם הגויים בשורות המהפכה שהיו, בנוסף להיותם קומוניסטים–אנטישמיים עד שורש כפות רגליהם הבועטות.
אוויר לנשימה
האמינו או לא – הם בחרו להימלט לארץ ישראל כדי להקים את הבית השלישי - את 'בית המקדש' שיהיה שלהם. פעמיים בעבר הרחוק מאוד בנו היהודים בית-מקדש כדי לפאר את הבורא, לקדש את מסורת מתן תורה ומורשת ישראל. עתה שאפו הפליטים החדשים להקים בית-מקדש שלישי כדי לפאר ולרומם את החילוניות, האוניברסליות, האידיאליזם שלהם - הטמיעה האולטימטיבית בקרב העמים. להזכירכם – לבית המקדש אין הזר יכול להתקרב פן מות-יומת.
תנועת 'השומר-הצעיר' נוסדה ב-1913 בגליציה בהשראת ה'שומר' שפעלה בארץ ועוררה הערצה (היה גם פלג בשם השומר הצעיר ס.ס.ס.ר – שהקים את אפיקים). תחת הנהגת יערי (נצר למשפחת אדמו"רים) הקימה התנועה 'כנופיות' של קומונות ללינה משותפת לזכיינים שהפכו ברבות הימים לקיבוצים גדולים צורכי אוויר לנשימה, שטחים כבושים, סובסידיות הסתדרותיות מפנקות ותמיכה ממשלתיות נוקבת ככספית. לאורך שנות חייה הצדיקה הכנופיה השומרונית את כל מעלליו של המותג הסולארי העולמי המטורף – "שמש העמים". הייתה גם 'כנופיה' גורדוניסטית-הדוניסטית שייסדה דת-עבודה עברית (שהתגלגלה לעבודה ערבית-פיליפינית-סינית).
כה עמוקה ומטלטלת הייתה המהפכה
הארץ-ישראלית, שהערבים הפכו מפלאחים עלובים לשואבי מים, חוטבי-עצים לפחמים, רצפים, טייחים ומלצרים. היהודים נעשו רופאים, רוקחים וסוחרים. והנה, שוב חלפו שנים והתהפכו היוצרים והיוצרות – הערבים הצעירים הפכו לסטודנטים, לרוקחים, לרופאים והיהודים למלצרים, ברמנים, בעלי באסטות ודוגמניות... עם ישראל שקידש בעברו המפוקפק את התורה והישיבה, משאת נפשו תלמידי חכמים, בחר עתה במלצרות, קצת סמים קלים ו'שחרור' בהודו וזרימה. הקהילה היהודית פשטה את הרגל, בעקבותיה פשט התא המשפחתי את שתי רגליו וכל הרגליו. אם תנסה היום להקים בית כנסת ברמת אביב – 'יסקלו' אותך. אם תביא לבית-ספר תיכון רב יהודי – 'ירגמו' אותו. את רבן יוחנן בן-זכאי הוציאו מירושלים בארון מתים...
דוגמאות מייצגות של יהודים נאורים במתכונת 'בית-שלישי' הם טרוצקי (ברונשטיין) תלמיד ישיבה לשעבר ששפך דמים כמים, רוזה (האדומה) לוקסמבורג בגרמניה. הם בהחלט מסוגלים לכתוב כנ"ל. מי שלבסוף כתב את הדברים היה בן למשפחת קלוזנר המפוארת שישבה בליטא – הסופר
עמוס עוז ("בשם החיים והשלום",
ידיעות אחרונות, 8.6.1989).
הסופר הפורה חווה לענה בילדותו ונספג לתוך טרגדיה נוראה שבה איבד את אמו. לא עברו ימים רבים והוא התכחש למשפחתו הגלותית והיגר לקיבוץ חולדה. בצעירותו כתב עוז את הסיפור 'מנזר השתקנים' שבו מתוארת מדינת היהודים הצעירה כמתקן צלבני מעורער שסופו נגזר מראש. חווית הבגידה של אמו נבטה כעץ שתול על פלגי דמעות, וזו, להערכתי, הסיבה העיקרית לבגידתו ולנטישה שלו עצמו את מורשת משפחתו ומעברו החד אל 'כנופית' הנוטשים הקיבוצית, זו שהשתדלה לכאורה להקים בארץ ישראל בית שלישי. בלבול נורא. שלא כמו, אך בדומה לטרוצקי – עמוס עוז עדין שופך מלים כמים.
האבן הראשונה
הפליטים של תחילת המאה ועד העלייה השלישית והרביעית, יש להודות, הביאו להקמת המדינה על בסיס הסתדרותי - מה שסברו שיהיה הבית השלישי שעליו חלמו. זה לא ממש הצליח להם. חברם המשורר
יהונתן גפן נתן ביטוי לאכזבת חייהם: "גנבו לי את המדינה (...) אנחנו לא נחגוג ולא נהיה עצמאים עד שלא נשחרר את המדינה משלטון הדת. ישראל החילונית היא השטחים הכבושים של שוטרי מפלגות הדתיות. אם החילונים רוצים להמשיך לחיות פה, אין להם ברירה אלא לפתוח באינתיפאדה. כן, אני מוכן לזרוק את האבן הראשונה". יהונתן גפן, מעריב, 8.5.98. ה'אבן הראשונה' שבציטוט – היא ביטוי הנוצריות שהתחבאה בתוך היהדות.
היהודים בארץ והעולים החדשים שהובאו מארצות ערב ואירופה השרופה (עם הדת והמסורת שלהם) התקרבו יותר מדי לחצר הבית-השלישי ועוררו גלים אדירים של בחילה ושנאה. אם לא נהיר לכם אלו 'מרגליות' מסוגלים יהודים (ישראלים) להשמיע כבדרך אגב כדאי שתפנימו מה הייתה דעתם של ראשי המשטר הבולשביקי. כאשר שאל סטאלין את דז'רז'ינסקי, מייסד הצ'קה (אמו-הורתו של הקג"ב, בין היתר), מהיכן יגויסו מפקדי הגולאגים הרבים העומדים לקום, השיב לו קומיסר הבולשת הסובייטי: "אל דאגה, חבר יוסיף ויסאריונוביץ', יש לי די והותר סגל'ים ורבינוביצ'ים לאיוש בכל המחנות". אבל פה מדובר בגויים ועמי הארצות ולכן רצוי להרחיק את עדותם.
הנה עדותו של סופר יהודי בעל שם - ארתור מילר: "תמיד עורר בי גיחוך הטיעון היהודי השכיח בדבר מוסריותם כביכול של 'ישראל ערבים זה לזה". הלוא כמה מתלייניו הגרועים של סטאלין היו יהודים, הם היו האכזריים מה'קאפוס' בטרייזנשטאט, ולתופעת המוסר והמלשין היהודי אין אח ורע בקרב העמים".
איש ציבור מהולל כתב: "רב ערכו של הכותל המערבי, אבל אסור לנו להשכיח – את המקום המרכזי בתחיית העם תופסים ערכים אחרים – עליה, עבודה, אדמה" (משה ביילינסון, דובר וסופר בציונות הרשמית, ערב פרעות תרפ"ט "מערכות הארגון הצבאי הלאומי", דוד ניב).
במהלך השנים נוצר סחף והסכרים נפרצו. להלן כמה דוגמאות מסוגננות:
מיכאל הר-סגור, מעריב: "נכון, החשיבה אינה מלאכה לכל. עובדה עצובה זאת מסבירה את
קיומן של המפלגות הימניות והדתיות בעולם כולו. מאחר שהחשיבה קשה וכרוכה בסיכונים,
התפתח בישראל סוג יצורים המצטיינים במיעוט החשיבה, והמעט הזה הוא דלוח, קלוקל ורע"...
מלחמת אזרחים
הפסל יגאל תומרקין: "בראותי את החרדים שחורי המעילים, עם הילדים שהם משריצים, אני יכול להבין את השואה".
"כאשר אני רואה את החרדים, אני מבין את הנאצים" ("סווטו של דוסים", עיתון "תל אביב" 1986).
"היהדות המסורתית יצרה טכניקות מפליאות של טפילות. הטפילות והסגירות הפנטית של היהודים בנו נדבך מוצק לאנטישמיות" (
ירחון "פוליטיקה" בהוצאת עמותת ר"צ, 3 בספטמבר 1985).
אברום בורג, ידיעות אחרונות בימי ממשלת שמיר: "... פסיכולוג של המדינה היה אומר מן
הסתם, כי הקוזקים של קצובר ונשות ספרטה של דניאלה וייס הם רק המבע החיצוני
לאישיותם האמתית של שמיר וארנס...
זאב שטרנהל, "דבר", 15.4.88: "אי-אפשר לעצור את הפשיזם בנימוקים רציונאליים. את
זה עוצרים רק בכוח. וכאשר קיימת נכונות להסתכן במלחמת אזרחים. בשעת ההכרעה נצטרך
להתמודד בכוח עם המתנחלים בעפרה או באלון מורה. רק מי שיהיה מוכן לעלות על עפרה עם
טנקים, יוכל לבלום את הסחף הפשיסטי המאיים להטביע את הדמוקרטיה הישראלית..." .
המלומד משבש את מהות 'המלחמה' מתוך כוונה. כי לא מדובר ב'מלחמת אזרחים' אלא ב'מלחמת אחים'. היהודים בארץ – ה'זרים' – הפכו זה מכבר ל'אחרים', 'אזרחים' בלבד, כמו הערבים – לא עוד אחים...
חיים חפר, ידיעות אחרונות, 28.2.86: "... הארץ אכלה את יושביה, ולא נותר להם דבר, מלבד – דמעות.." (חזון השלום של חפר). זו גם דעתו של
יוסי שריד, בעודו מפא"י, שאמר על יהודה ושומרון – ארץ אוכלת יושביה.
אהוד שפרינצק (ממייסדי 'אוסלו') במאמרו "אלטלנה הרהורים פוליטיים מקץ שלושים שנה": "... הנהגת האצ"ל לא שללה את לגיטימיות ההנהגה היישובית ולא תכננה שום מרד. אך זו, ההנהגה היישובית, שללה מאז ומתמיד ובצורה נחרצת את לגיטימיות הקיום של האצ"ל. בעיני המרכיב הדומיננטי של ההנהגה היישובית – אנשי תנועת העבודה – לא הייתה לאצ"ל אף פעם זכות קיום".
חיים ויצמן לעיתון – 1937 NEW JUDE: ארץ ישראל אינה יכולה לפתור את בעיית יהודי אירופה – רוצים אנו, כי רק מיטב הנוער היהודי יבוא אלינו. רוצים אנו, כי רק יהודים בעלי השכלה יכנסו לארץ ישראל, כדי להגדיל את התרבות בה. שאר היהודים יצטרכו להישאר במקום מושבותיהם ולעמוד מול כל גורל שנגזר עליהם. מיליוני יהודים אלה אבק-אדם הם על גלגלי ההיסטוריה ואפשר שיצטרך להיזרות ברוח, אין אנו רוצים שינהרו לארץ ישראל, אין אנו רוצים שתל אביב שלנו תיהפך לעוד גטו בזוי. מובא בספר "בן המאה העשרים", בן הכט.
פרופסור אורי אורנן, "על המשמר" 20.1.84 ו"חדשות" 30.10.92) "
צריך לתלות את החרדים על עמודי חשמל".
אורי אבנרי "
העולם הזה" 10.11.88 "הגיעה השעה לקבור אותם" (את החרדים)
יוסף (טומי) לפיד, מעריב: "אל נלין על החרדים. הם בסך-הכל ממלאים נאמנה אחרי התפקיד המוטל על היהודים בכל ספרות אנטישמית, מנצלים את הגוי, סוחרים בדמו, וצוחקים מאחורי גבו. רק שהגויים, הפעם, זה אנחנו".
שולמית אלוני, שרת התקשורת והאומנויות (מעריב, 10 ביולי 92): "פולחן עץ ואבן שהופך את פרצופנו לפרצוף של קלגסים... כבר בבית הספר מחנכים את הילדים לשנאת זרים", שנאמר: "ובַחֲנֹת הַמִּשְׁכָּן יָקִימוּ אֹתוֹ... וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת". במדבר, פרק א-נא.
אמנון דנקנר (בימי מלחמת המפרץ, "חדשות" ינואר 1991): "לא אכפת לנו שהחרדים ימח שמם עוזבים את הארץ".
המשך יגיע.
