שיר הלל

המטבח/שושנה ויג

שָׁנִים אָבִי מִתְגַּעְגֵּעַ לְמַאֲכָלֶיהָ שֶׁל אִמִּי.
הִיא הָיְתָה עוֹרֶכֶת אֶת שֻׁלְחַן הַשַּׁבָּת
מְנִיחָה עַל הַמַּפָּה הַלְבָנָה אֶת שִׁפְעַת יֶרֶק הָאָרֶץ
מְנִיחָה אֶת הַסֹּלֶת,
מְנִיחָה אֶת הַבָּשָׂר מְנִיחָה אֶת הָעַגְבָנִיּוֹת וְהַשּׁוּם
הִיא יָדְעָה לְבַשֵּׁל.
כָּךְ הָיָה טַעַם הָאֹכֶל בָּא מִמֶּנָּה אֵלֵינוּ
וְכָךְ הָיְתָה קוֹשֶׁרֶת אוֹתָנוּ כְּמוֹ
עוּגִיּוֹת יוֹ יוֹ טוּנִיסָאִיּוֹת עוּגִיּוֹת מְתוּקוֹת טְבוּלוֹת בְּסֻכָּר נוֹזְלִי
מֵי שׁוֹשַׁנִּים הָיְתָה מוֹסִיפָה סָבָתִי אִם הָיוּ מַרְשִׁים לָהּ
אֲבָל כָּאן בָּאָרֶץ הָיְתָה אִמִּי מְכִינָה אֶת הַסָּלָטִים דַּק דַּק
כְּדֵי לִלְכֹּד אוֹתָנוּ לְיַד שֻׁלְחַן הַשַּׁבָּת.

לֹא לָמַדְתִּי מֵהוֹרַי שָׂפָה זָרָה
הוֹרַי דִּבְּרוּ בֵּינֵיהֶם בְּשָׂפָה מְשֻׁנָּה
אֲבִי בִּקֵּשׁ מְתוּקִים בְּפּוֹלָנִית
אִמִּי בִּשְּׁלָה בְּתוּנִיסָאִית
וַאֲנִי לֹא לָמַדְתִּי מֵהֶם שָׂפָה זָרָה
רַק עִבְרִית יָנַקְתִּי מֵאֵם שֶׁלֹּא הָיְתָה זוֹ שְׂפַת אִמָּהּ
הִיא דִּבְּרָה עִם אַחֲיוֹתֶיהָ בְּצָרְפָתִית
בְּעַרְבִית
וּבָעָגָה הַהִיא הַיְּהוּדִית הָרְחוֹקָה.

בַּמִּטְבָּח אֲנִי לֹא לָמַדְתִּי שָׂפָה זָרָה
רַק עִבְרִית.

הכותרת

המטבח - שם השיר תואם לשיר גם משום שמדובר על מטבח, ובישולים בו. וגם ברובד השני של דו שיח מטבחי משהו כמו שנאמר בשיר.

אֲבִי בִּקֵּשׁ מְתוּקִים בְּפּוֹלָנִית
אִמִּי בִּשְּׁלָה בְּתוּנִיסָאִית.

מעין דיבור מגוון: מעין "סלט": דיבור בשפה אחת ומעשה "בשפה" אחרת. והיא הילדה לא למדה במטבח את שפת "הסלט" הזה, אלא עברית בלבד. היינו משהו חד חד ערכי. כלומר, בהיזון חוזר מהשיר אל הכותרת לומדים שהכותרת היא דו ערכית מטבח לבישול פיסי ומטבח רוחני!

1. כללי

השיר הוא שיר תיאורי ברובו, מתחלק לשני חלקים. החלק הראשון המתאר את בית אמא ואבא כאשר הרקע או נקודת המוצא הוא המטבח, דרכו מתבררים לקורא ההווי, האהבה והאחווה ששרתה בבית. החלק השני הוא יותר שירי ומעין שיר ארוספאטי, כאשר התיאור וההתייחסות אל הדמויות באה ממקור אישי אחד של הדוברת בשיר.

הפתיח לשיר הוא הגעגוע למאכלים, ומכאן מתחיל התיאור של העריכה של השולחן, הנחת האוכל וההשראה מהאם אל יושבי הבית. משום כך הבית בנוי, בשום שכל, של שירה בפרוזה, שזו כתיבה ייחודית ומעניינת של תיאור פרוזאי בלשון פיוטית שירית (מצאנו כמו זה גם אצל המשורר הדגול רימונד קארבר).

אך כאשר המשוררת מגיעה לדבר על ראיית הדברים מנקודת ראות שלה, כאשר היא הציר (בבית שני), הסגנון הופך להיות שירי יותר ופיוטי יותר. זו אומנות של התאמת הצורה לתוכן. שירה בפרוזה ושירה פרופר כשלעצמה. יפה שגם הבתים אובחנו כשונים ולכן הופרדו כבית ראשון ובית שני.

נתחיל איפה לפרש או לתרגם את השירה היפה ללשון עם: נקודת פתיחה לבית ראשון הוא האב, הגעגוע והמאכלים. שני רעיונות בשורה ראשונה אחת. מינימום מילים מקסימום רעיונות - כאחד מהתכונות ששיר טוב ניחן בהם.

שנִים אָבִי מִתְגַּעְגֵּעַ לְמַאֲכָלֶיהָ שֶׁל אִמִּי.

רעיון אחד: האב המתגעגע.

רעיון שני: המאכלים שאליהם הוא נכסף.

והחותם של השורה אמי, היינו המאכלים פרי עשייתה של רעייתו.

מה לומדים משורה זו?

רעיון שלישי שלא כתוב, אך מתברר ונובע מהאמירה עצמה: האם כבר לא בחיים ולא יכולה לעשות את הדברים שהוא כל כך אהב. גורם הזמן מתבטא במילה "שנים" היינו המדובר בתקופת זמן ארוכה למדי. לאחר שבשורה אחת של פתיחה נאמרו כמעט כל הדברים שהשיר עומד לדבר עליהם מתחיל התיאור של מה שהאם הייתה עושה כאשר הייתה עוד בשנות חייה הטובים.

שָׁנִים אָבִי מִתְגַּעְגֵּעַ לְמַאֲכָלֶיהָ שֶׁל אִמִּי.
הִיא הָיְתָה עוֹרֶכֶת אֶת שֻׁלְחַן הַשַּׁבָּת
מְנִיחָה עַל הַמַּפָּה הַלְבָנָה אֶת שִׁפְעַת יֶרֶק הָאָרֶץ
מְנִיחָה אֶת הַסֹּלֶת,
מְנִיחָה אֶת הַבָּשָׂר
מְנִיחָה אֶת הָעַגְבָנִיּוֹת וְהַשּׁוּם
הִיא יָדְעָה לְבַשֵּׁל.

עורכת את שולחן השבת (המשוררת מדגישה שבת בניגוד לימי החול בהם לא תמיד, כפי הנראה, לא הייתה מתקבצת המשפחה כולה יחד סביב השולחן). ועל המפה הלבנה של שבת הייתה מניחה את ירקות העונה, כנראה סלט או ירקות חתוכים. וכאן פירוט נוסטאלגי של אילו פרטים נוספים של מאכלים הייתה מניחה על השולחן כמו סולת בשר עגבניות ושום. עתה המשפט החותם במקורו היא ידעה לבשל.

הערה צורנית:

יש לשים לב למילה "מניחה". לכאורה היה אפשר לכתוב פעם אחת "מניחה" (לפי עקרון של מינימום מילים מקסימים רעיונות) אך כאן מעונינת המשוררת להבליט את ההתלהבות של האם ורגישותה לעניין הגשת האוכל ולכן המשוררת נוקטת בצורה קישוטית שירית הנקראית אַנַאפוֹרָהׁ (ביטוי או מילה החוזרת בראשי טורים תכופים או יותר לצורך הדגשה) במקרה זה גם להבעת התלהבות האם וגם להראות את הדינמיקה והמסירות של הגשת איטית מכל הלב ולא בחיפזון. לכן,

מְנִיחָה עַל הַמַּפָּה הַלְבָנָה אֶת שִׁפְעַת יֶרֶק הָאָרֶץ
מְנִיחָה אֶת הַסֹּלֶת,
מְנִיחָה אֶת הַבָּשָׂר
מְנִיחָה אֶת הָעַגְבָנִיּוֹת וְהַשּׁוּם

מנקודה זו בשיר כמו שאמרנו בפתיחה יוצא המטבח ותכולתו אל בני הבית. הוא יוצא אל חמשת החושים שהאדם ניחן בהם. היא מדגישה במיוחד את חוש הריח חוש הטעם וחוש הראייה:

כָּךְ הָיָה טַעַם הָאֹכֶל בָּא מִמֶּנָּה אֵלֵינוּ
וְכָךְ הָיְתָה קוֹשֶׁרֶת אוֹתָנוּ כְּמוֹ
עוּגִיּוֹת יוֹ יוֹ טוּנִיסָאִיּוֹת עוּגִיּוֹת מְתוּקוֹת טְבוּלוֹת בְּסֻכָּר נוֹזְלִי
מֵי שׁוֹשַׁנִּים הָיְתָה מוֹסִיפָה סָבָתִי אִם הָיוּ מַרְשִׁים לָהּ
אֲבָל כָּאן בָּאָרֶץ הָיְתָה אִמִּי מְכִינָה אֶת הַסָּלָטִים דַּק דַּק
כְּדֵי לִלְכֹּד אוֹתָנוּ לְיַד שֻׁלְחַן הַשַּׁבָּת

טעם האוכל כאילו בא מידיה המיומנות בבישול, ומחום ואהבה שהכניסה בבישול למען ילדיה ואישה, אל כל בני הבית ותכולתו שהתבשמה בריח תבשילים מושך. וכאן בא תיאור מאכלי התרבות התוניסאית כפי שהייתה נהוגה בנכר במקום בו האם למדה מאמה וכך משך דורות.

וְכָךְ הָיְתָה קוֹשֶׁרֶת אוֹתָנוּ כְּמוֹ
עוּגִיּוֹת יוֹ יוֹ טוּנִיסָאִיּוֹת עוּגִיּוֹת מְתוּקוֹת טְבוּלוֹת בְּסֻכָּר נוֹזְלִי
מֵי שׁוֹשַׁנִּים הָיְתָה מוֹסִיפָה סָבָתִי אִם הָיוּ מַרְשִׁים לָהּ

עוגיות מיוחדות יו יו טוניסאיות, עוגיות מתוקות הטבולות בסוכר נוזלי (מזכיר את השיזיפים המתוקים המרוקאיים והמתיקות שבאוכל המרוקאי). היא מזכירה גם את טעם הדור הקודם. הסבתא שהייתה מוסיפה לתבל את העיסה במי שושנים. זה היה ריח הגלות היפה. הגלות הנשמרת בזיכרונה של הדוברת בשיר.

כך, בטעמי הבישול הטוניסאי הערב לחך של המסובים, הייתה מושכת את ילדיה ואישה אל השולחן. אך בארץ החדשה - ארץ ישראל, צורת הבישול קיבלה כנראה ממד אחר או אופי אחר. ומביאה לדוגמה את הסלטים למיניהם שכאן בארץ נוהגים לחתוך אותם דק דק. אֲבָל כָּאן בָּאָרֶץ הָיְתָה אִמִּי מְכִינָה אֶת הַסָּלָטִים דַּק דַּק

והיא מוסיפה שורה הרומזת למה הינו לשם מה "כְּדֵי לִלְכֹּד אוֹתָנוּ לְיַד שֻׁלְחַן הַשַּׁבָּת"

כמו שבנכר הליכוד היה בריח הבישול הקושרת אותם יחדיו "קוֹשֶׁרֶת אוֹתָנוּ כְּמוֹ עוּגִיּוֹת יוֹ יוֹ טוּנִיסָאִיּוֹת"

כאן בארץ הקשר הוא כמו חיתוך דק דק כדי ללכוד את בני הבית ליד השולחן. דק דק זה כמו לתפוס אחד אחד. יש כאן מעין מיזוג של תרבויות. תרבות הגולה עם התרבות המתחדשת כאן בארץ. קשר העוגיות מול חיתוך הסלט, ללכד את הנוכחים. שני תרבויות שתי צורות של ליכוד הנוכחים.

הבית השני הבית השירי


לֹא לָמַדְתִּי מֵהוֹרַי שָׂפָה זָרָה
הוֹרַי דִּבְּרוּ בֵּינֵיהֶם בְּשָׂפָה מְשֻׁנָּה
אֲבִי בִּקֵּשׁ מְתוּקִים בְּפּוֹלָנִית
אִמִּי בִּשְּׁלָה בְּתוּנִיסָאִית
וַאֲנִי לֹא לָמַדְתִּי מֵהֶם שָׂפָה זָרָה
רַק עִבְרִית יָנַקְתִּי מֵאֵם שֶׁלֹּא הָיְתָה זוֹ שְׂפַת אִמָּהּ
הִיא דִּבְּרָה עִם אַחֲיוֹתֶיהָ בְּצָרְפָתִית
בְּעַרְבִית
וּבָעָגָה הַהִיא הַיְּהוּדִית הָרְחוֹקָה.

אֲנִי לֹא לָמַדְתִּי שָׂפָה זָרָה
רַק עִבְרִית.

כאן הדוברת מביאה את מפגש התרבויות מזווית ההסתכלות שלה וההתרשמות שלה. והדגש הוא על הציונות שברקע, והאהבה לשפה העברית של הוריה עד כדי כך שלא רצו לדבר אתה בלשון נכר, אלא רק בעברית. אפילו שהעברית הייתה קשה עליהם כי היו עולים חדשים ששפת הארץ טרם הייתה שגורה בפיהם.

השיר זורם, הרעיונות שוטפים בחלקות מסוימת. הנה נפרט מעט ונציין את הדברים כהלכתם.

לֹא לָמַדְתִּי מֵהוֹרַי שָׂפָה זָרָה
הוֹרַי דִּבְּרוּ בֵּינֵיהֶם בְּשָׂפָה מְשֻׁנָּה
אֲבִי בִּקֵּשׁ מְתוּקִים בְּפּוֹלָנִית
אִמִּי בִּשְּׁלָה בְּתוּנִיסָאִית
וַאֲנִי לֹא לָמַדְתִּי מֵהֶם שָׂפָה זָרָה

מעניין שלגביה כנערה, נשמעה שפת ההורים משונה. היא שמעה את טון המילים ואת ההגייה שלהן, שלא כעברית שהייתה מורגלת בה, כשפה מוזרה. פולנית או טוניסאית. שתי שפות שהם לא דיברו אתה, אלא עם מקורביהם. אמה עם אחיותיה, בערבית או צרפתית, שפות שהייתה בקיאה בהן, שפות אם, ואביה יש להניח דיבר עם מקורביו בפולנית.

והדוברת מדגישה שהיא לא למדה מהם שום שפה (כי הם לא דיברו אתה באחת משפות האם שלהן כי רצו לשרש בה את העברית וזה יאמר לזכותם. אביה בשיחתו עם אמה ביקש את צרכיו כמו למשל מתוקים, בשפה הפולנית. והאם בישלה לו בטוניסאית. הינו את המאכלים שהביאה עמה מחו"ל.

ושוב היא חוזרת (כמו אפיפורה) ומדגישה שהיא לא למדה מהם שפה זרה. הדגשה יפה בשיר ובהחלט במקומה.

"לֹא לָמַדְתִּי מֵהוֹרַי שָׂפָה זָרָה"
"וַאֲנִי לֹא לָמַדְתִּי מֵהֶם שָׂפָה זָרָה"
"בַּמִּטְבָּח אֲנִי לֹא לָמַדְתִּי שָׂפָה זָרָה"

(אפיפורה החזרה היא בסופי הטורים כמו כאן בביטוי "שפה זרה")

החזרה היא בסופי השורות. הלאה.

רַק עִבְרִית יָנַקְתִּי מֵאֵם שֶׁלֹּא הָיְתָה זוֹ שְׂפַת אִמָּהּ
הִיא דִּבְּרָה עִם אַחֲיוֹתֶיהָ בְּצָרְפָתִית
בְּעַרְבִית
וּבָעָגָה הַהִיא הַיְּהוּדִית הָרְחוֹקָה.

רַק עִבְרִית.

האמא האמיצה חדורת רוח ציונית, התעקשה לדבר עם בתה בעברית. אולי אפילו עברית עילגת, כי השפה הייתה די חדשה לה למרות שידעה עברית בעגה הרחוקה הגלותית משהו.

והפואנטה - במטבח הדוברת לא למדה שפה זרה אלא רק עברית. למה זו פואנטה? כי ברור שהילדה למדה עברית בבית ספר בשיחה עם חברות וכו, אך באותו מטבח עם תבשילי נכר בצד תבשילי הארץ בשפה פולנית או טוניסאית, אחת היא ידעה עברית. ואם העשירה, כביכול, את אוצר מילותיה במטבח היו אלו רק המילים בעברית.

יוצא מכאן, שהשיר הוא בנוסף למטרתו - המטבח, על גווניו בישולים ושפתו, גם שיר הלל גם לעברית.