קריסת הרשת הייתה מתמשכת וידועה מזה שנים (הפעם לא נגלה סודות, אלא פשוט נספר עליהם). מספיק היה לבקר בחנויות, להסתובב בין המדפים ולהתרשם, שככה אי-אפשר יהיה להמשיך ולשרוד בעולם התחרותי של קמעונאות המזון בישראל.

רוב החנויות היו מוזנחות, עם ציוד ישן ומיושן, מקררים שנטו לא אחת להתקלקל, שילוט לא עכשווי ובעיקר מבצעים יקרים והזויים שכלל לא מתאימים לסביבה התחרותית באזור.

תמחור המוצרים נקבע באופן שלא תאם את המציאות בשטח ונדמה שעיקר המכר נעשה על-ידי לקוחות שבויים שאין באפשרותם לבצע קניות במקומות אחרים.

בענף רווחו שמועות רבות בשנים האחרונות על ההתנהלות ועל דרך קבלת ההחלטות של ההנהלה, כמו למשל איסור על קניינים לצאת לתערוכות לחו"ל על-מנת לערוך קניות לחג.

במילים אחרות, הקניין מנותק לגמרי מהנעשה ונשען ברכש שלו על הספק בלבד, דבר המייקר את הסחורה בעשרות אחוזים, או לחלופין וזה לא פחות גרוע, יציאה של הקניין לחו"ל, אך במימון הספק ועל חשבונו, דבר המחייב את הקניין לבצע רכש מהספק הספציפי הזה.

תחלופה רבה של מנהלים במטה החברה, כולל החלפה של סמנכ"לי כספים, סחר, שיווק ותפעול אחת לכמה חודשים. תוסיפו לזה את העובדה שמטה החברה היה מנופח מעל 100 עובדים, כאשר ניתן לבצע את העבודה בפחות ממחציתם.

המנכ"ל עופר פינשטיין, לא נגיש (תכונה הכרחית במיוחד לתחום הקמעונאי) שלא בא מהתחום, המוקף בסמנכ"לית משאבי אנוש, כוחנית ועתירת פוליטיקה ארגונית, עינב מורדוך, ראש מטה ערן הופמן וקיבלתם הנהלה מצומצמת, שלא הוחלפה שנים (בניגוד לשיירת החלפות הסמנכ"לים האחרים) הדואגת בעיקר להישרדותה ושוכחת שיש גם ציבור לקוחות ועובדים.

לעובדה שקופ שופ הייתה אגודה שיתופית ללא בעלים וללא גרעין שליטה, יש משקל מכריע בכל התנהלותה הפזרנית חסרת האחריות ולא מן הנמנע שעוד נשמע על כך גם במסדרונות בתי-המשפט.