היה זה אך טבעי, שבואנוס איירס תהיה הזירה לאחד ממפגשי הטנגו החשובים ביותר של השנה: דונלד טראמפ ושי ג'ינפינג. השניים סיימו את הריקוד בהפסקת אש במלחמת הסחר בין ארה"ב לסין, אבל לארי אליוט מציע – במאמר בעיתון גארדיאן – לשמור על זהירות.

ראשית, כבר היינו בסרט הזה. סין חשבה באביב האחרון שיש לה הסכם עם סין, ואז הטיל טראמפ את המכסים הראשונים. שנית, העובדה שההחלטה להשהות מכסים נוספים נחשבת להצלחה, מלמדת על חולשתו של שיתוף הפעולה הבינלאומי. איש לא חשב שפסגת G20 תתמודד עם האתגרים החשובים באמת: מניעת משבר פיננסי נוסף ותיאום אסטרטגיה לצמיחה בת קיימא, למשל. היא הפכה לעוד הזדמנות לפוליטיקאים להימלט מהבעיות בבית למפגש של צילומים ולחיצות ידיים.

העובדה שהפסגה נשלטה בידי החששות מחזרה לפרוטקציוניזם בנוסח שנות ה-30 של המאה הקודמת, מלמדת על הנסיגה מרעיונות הרב-לאומיות ששלטו בכיפה בעת הפסגה הראשונה של הקבוצה, בדיוק לפני עשור. טראמפ לא רק מאיים להטיל מכסים, אלא גם להוציא את ארה"ב מארגון הסחר העולמי, מזכיר אליוט.

היכולת לקבץ מדינות מפותחות ומתפתחות הייתה הגיונית מאוד באווירה של המשבר הפיננסי. הכל הבינו ששבע הגדולות (ארה"ב, גרמניה, יפן, בריטניה, קנדה, איטליה וצרפת) אינן יכולות לקבל לבדן את כל ההחלטות. הדומיננטיות שלהם אותגרה בידי הצמיחה המהירה של המשקים המתפתחים, ולא ניתן היה לנהל דיון של ממש בלי סין או סעודיה. במישור המעשי, כולן הסכימו שצריך להשתמש בכלים מוניטריים (ריבית ומדיניות מרחיבה) ופיסקליים (מיסים והוצאות) כדי להתמודד עם המשבר.

באותם ימים ראשונים שררה התקווה, ש-G20 יוכל להפוך לגוף יעיל לשליטה כלכלית עולמית; היא התבדתה. הלחץ לרפורמות שכך כאשר הכלכלה העולמית התייצבה. הבנקים הגדולים התנגדו לכל קיצוץ בפעילותם. הקבוצה עצמה נחלקה על-פי מידת ההתאוששות מן המשבר. ההימנעות מפעולה משותפת הביאה לכך שההתאוששות מן המיתון הייתה האיטית ביותר אי-פעם, לעיכוב בתגובה למשבר בגוש האירו ולעליית הפופוליזם. כאשר פירותיה של ההתאוששות – דלים ככל שהיו – הגיעו בעיקר לכיסיהם של מעטים מיוחסים, אין זה פלא שמצביעים איבדו את אמונם ברב-לאומיות, מסביר אליוט. המסר הפרוטקציוניסטי של טראמפ קסם לבוחר האמריקני, משום שאג'נדת הסחר שיחקה לטובת העסקים הגדולים.

לא הרחק מבואנוס איירס, בשטח אורוגוואי, שוכנת עיירת החוף פונטה דל-אסטה. לכאן הגיעו ב-1986 דיפלומטים מרחבי העולם כדי לפתוח בסבב חדש של שיחות סחר. נדרשו שבע שנים להשלמתן והן הובילו להקמתו של ארגון הסחר העולמי. זה היה סבב השיחות הבינלאומי האחרון שהסתיים בהצלחה; כיום העסקות נחתכות בין שתי מדינות או בין קבוצות של מדינות.

על-פי דרישתו של טראמפ, הודעת הסיכום של פסגת G20 התייחסה לכך שארגון הסחר מתקשה להשיג את יעדיו ושיש מקום לשיפור; המשתתפים הצהירו בתמיכתם בביצוע רפורמות בארגון והבטיחו שיבדקו בפסגה את הבאה את ההתקדמות בתחום זה. לפני רבע מאה, ארגון הסחר נראה כמבשר את העתיד; כעת ייתכן שהוא רוקד את הטנגו האחרון שלו.