ניסים אלוני (1926-1998) שמבקר התיאטרון המיתולוגי ד"ר חיים גמזו הכתירו כגדול המחזאים הישראלים, הצליח באחת לטאטא את שאר המחזאים הישראלים של דור הפלמ"ח כשיצק במחזותיו את הרוח הישראלית שמקורה מאז נוצר עם ישראל ועד שהתחדש בארצו שוב. כושר הדמיון המופלא שלו, השפעת גדולי התרבות מאז הקלאסיקנים ועד לדורנו עליו, נסכו בדמויות שברא שילוב של כל האלמנטים היוצרים מחזה שהוא אלמותי. מחזותיו לא היו זמניים, לא מקומיים בלבד, ואפילו ב"צוענים של יפו" (שכלל לא היו קימים כאן אז), המציא מדמיונו קהילות ותרבויות שמקורן אירופי, ולא רק מקומי. כשרונו למזג ליריות ודרמה עזה, הלשון שכתב בה שכיום אפשר רק לחלום עליה - הניבו מחזות שהיו להצלחה אדירה, ולעיתים גם לאכזבה, מקהל שלא ידע להפליג בדמיון כמוהו.

יתרונו הגדול של אלוני היה בהיותו וירטואוז. את טקסט מחזותיו היה משנה כל הזמן, גם בעת החזרות. אצלו היצירה לא הייתה לעולם גמורה. מה שמזכיר את ברנרדו ברטולוצ׳י, הבימאי האיטלקי שנפטר בשבוע שעבר, שלא התחשב אף פעם בטקסט המקורי, ונהג להכניס שינויים ללא הרף; כמו גם בבחירת השחקנים. במקום השחקנית המיועדת דומניק סנדה, שכיכבה בסרטו "הקונפורמיסט", בחר לשבץ בחורה צעירה, לא שחקנית, שהכיר במסיבה ערב טרום תחילת הצילומים - מריה שניידר, ו-הופ, כך נוצר "הטנגו האחרון בפאריס" שלו.

כך אלוני, שמסכת חייו המורכבים הייתה כה סוערת ועשירה, שהשאירה את חותמה בצורת הדימויים הרבים המצויים במילים, בשמות, ובהוראות העיצוב. כך בהצגה המופלאה שעלתה בקפה תיאטרון הקאמרי במסגרת "פסטיבל הסתיו", מפעל שיש לברך עליו את מנהלי הקאמרי ואת מנהל הפסטיבל גור קורן. גם בהצגה זו כה רבים הרמזים, הביקורת על כל נגעי החברה האנושית כאן ובכל מקום, כך שההצגה מקבלת מעמד אוניברסלי ולא שייכת לזמן מסוים בלבד. כך מחזאי מצליח להפוך לנכס תרבותי - מבלי להיעזר בקביים של העלבות אישיות פוליטיות, ועם התייחסות מעל כל הפרטים הזמניים. מה גם, שהוא מתייחס במחזהו "האם יש מקקים בישראל"? הן ליהדות, הן לנצרות והן לאיסלאם.

המחזה רווי סיטואציות המדגדגות את בלוטות הצחוק, וביטויים שממש שייכים לשפה הבלעדית שלו, אותה השריש בעברית שלנו תוך כתיבת התוכניות ל"גשש החיוור". הסיפור הוא על להקת שחקנים, מה שמאפשר ליצור "הצגה בתוך הצגה" כפי ששייקספיר נהג, להציג את המשיח היהודי, ישו הנצלב ומחבל ערבי. הלהקה מציגה את הויה דולורוזה, דרך היסורים, של העם היהודי, כולל שפע של דמויות מכל הדתות. את דמויות שני הרוצחים שתכננו פיגוע, שמזכירים את מחזהו "נפוליאון חי שאו מת", לא ניתן היה לאבחן סופית אם הם יהודים או ערבים. בקיצור - ממש שמח.

כל דמות במחזה מאפשרת לשחקנים לאלתר ולהביע את עצמם בצורה כה חופשית, כפי שלא ניתנה להם מעולם עד היום. כך מאירים את הבמה בזוהר משחקם הנפלא אוהד שחר שהמונולוג שלו הוא עוד שיא ענק בקריירה שלו, ערן שראל כמנהל הלהקה, גד קינר כנאצי לשעבר, שכה משכנע בפציעתו מקרב סטלינגרד, רודייה קוסלובסקי שמבטאו הגרמני כה מדויק, אבי טרמין כיהודי מזוקן המיועד להיות המשיח, דנה מיינרט ממש נהדרת כ"מוד", רעייתו של המחבל הערבי (רועי אסף במיבטא ערבי מושלם וקסם אישי). היא פתיינית סקסית הכובשת כל אחד סביב אצבעה הקטנה. לך תזכור שהיא הייתה אנה פרנק מושלמת עד לאחרונה. כך גם רותי אסרסאי כאחת מהזונות במינכן, עסיסית כדבאי. בר פלד החמוד כ-קרל היינץ, דן שפירא כ-לוט, כוכב הלהקה בעל שני הגבנונים, מאוד כנה ונוגע ללב עם כאבי הגב שגורמים לו לפרוש מהלהקה סובבת העולם. עזרא דגן עם קסם הפנטומימה שלו, מעשיר את הבמה בדמותו, מלאת החן וההומור. רבקה׳לה מיכאלי הייתה המלכה אליזבת מלאת הוד והדר, ונפנוף ידה המכוסה כפפה, הכה נאמן למקור - יישאר לנצח בזכרון הקולקטיבי.

מלכות וזונות, יהודים, ערבים ונוצרים - כולם חוגגים בכפיפה אחת על הבמה בהצגה נפלאה זו. כל זה לא היה יכול להיווצר לולא הבימוי הווירטואוזי של מרט פרחומובסקי, העיבוד שהוא ודורי פרנס עיבדו כדרפט האחרון של המחזה, המשחק החופשי ממעצורים של כל הקאסט, המוזיקה המקורית של בועז שחור. כל זאת, חרף הבמה הצרה והקטנה, שמדגישה עד כמה ראוי המחזה לעלות על במה גדולה, בה השחקנים לא יזדקקו להלך בין הקהל ומאחוריו, ובה הגרנדיוזיות והדמיון של ניסים אלוני יזכו לקבל את ההולם אותם.הצגה שחשוב להעלותה לפני כל אוהבי התיאטרון המשובח.