ועדה הולנדית גיבתה החלטה של מוזאון מוביל במדינה, שלא להחזיר ציור שנשדד בידי הגרמנים בשנת 1940 ממשפחה יהודית מקומית. ההחלטה מעוררת מחלוקת בינלאומית על עתיד יצירות האמנות ששדדו הנאצים ברחבי אירופה – מדווח גארדיאן.

מדובר בציור של וסילי קנדינסקי משנת 1909, שאת הבעלות עליו תבעו בשנת 2013 יורשיו של עמנואל לונשטיין שנרצח בשואה. הציור מצוי כיום במוזאון סטדליק באמסטרדם ונדרשו חמש שנים של הליכים עד שהתביעה נדחתה. היורשים טענו, כי לונשטיין אולץ למכור את הציור למוזאון במחיר מופחת בסוף 1940, חמישה חודשים לפני הפלישה הגרמנית.

המוזאון דחה את התביעה והוועדה אישרה את עמדתו. סטיוארט אייזנשטט, שהיה סגן שר החוץ בממשל קלינטון וריכז את הטיפול ברכוש היהודי השדוד, הגדיר את ההחלטה כ"צעד לאחור". אייזנשטט הוביל ב-1988 לקבלת עקרונות ועידת וושינגטון, עליהם חתמו 44 מדינות ובהן הולנד, להשבת 600,000 יצירות אמנות ששדדו הנאצים. נשיא הקונגרס היהודי העולמי, רונלד לאודר, הביע בשבוע שעבר דאגה מן ההחלטה וטען שהיא מהווה פגיעה במעמדה המוסרי של הולנד, שהיא אחת מחמש המדינות הבודדות שהקימו גופים להשבת רכוש שדוד.

הוועדה המורכבת מעורכי דין ומומחי אמנות הוקמה בידי ממשלת הולנד בשנת 2002. היא אישרה שהתמונה נמכרה באוקטובר 1940 בידי בית המכירות הפומביות פרדריק מולר באמסטרדם, ושיש לראות את העסקה על-רקע חששותיה של משפחת לונשטיין מן הצפוי לה אם הנאצים יפלשו להולנד. עם זאת, אין ראיות לכך שהמשפחה הייתה בקשיים פיננסיים שאילצו אותה למכור את התמונה, וכי היורשים הישירים היו ביחסים טובים עם המוזאון אחרי המלחמה ולא דרשו לקבל את התמונה. עוד ציינה הוועדה, כי יש להביא בחשבון את הצורך ב"מלאי אמנות ציבורי". עיריית אמסטרדם טענה, כי מדובר ביצירה חשובה שהיא חלק מן התצוגה המתמדת במוזאון.

המוזאון אמר בתגובה, כי הוא היה מוכן לקבל כל פסיקה, שכן פסיקת הוועדה מחייבת את כל הצדדים, וכי "אנחנו מכירים בכך שהציור הזה יהיה קשור לעולם להיסטוריה כאובה". האפשרות להביא בחשבון את האינטרס ב"מלאי אמנות ציבורי" נוספה ב-2013 לקווי הפעולה של הוועדה. העומד בראשה, פרד המרשטיין, דחה את הביקורת על ההחלטה ואמר, כי היא עולה בקנה אחד עם מדיניותה של הוועדה.

גאדריאן מציין, כי הוועדה מצויה בליבה של תביעה שהגיש בדרום קרוליינה ברוס ברג, נכדו של בנימין כץ שהיה בעלי גלריה הולנדית. ברג טוען, כי 143 יצירות שדודות נמצאות שלא כדין בבעלותם של ממשלת הולנד וכמה מוזאונים ואוספים פרטיי ברחבי המדינה. בין היתר מדובר ביצירות של פרדיננד בול, יאן שטין, פיטר קלאץ ואסכולת רמברנדט. לטענתו, הן נמכרו או נמסרו תחת איומים לנציגי המשטר הנאצי במדינה בין אמצע 1940 לשנת 1942, ונועדו למוזאון שתכנן אדולף היטלר להקים בעיר לינץ ולאוספו הפרטי של סגנו, הרמן גרינג.