ראשי המדינה מתגאים בכך שנחשפה מנהרה. מדינה חפצת חיים הייתה משמידה את הכפר ממנו יצאה המנהרה. שהרי המנהרה איננה האויב (למרות שאיש צבא בכיר נתפש בקלקלתו בהצהירו ש"האויב היא המנהרה"...). כל עוד לא נמגר את החופרים חורשי רעתנו הזוממים לזרוע הרס, מוות ושכול בקרבנו, נמשיך להיות מושפלים וללא הרתעה כלל, מה שמסכן את קיומנו.
לדאבון הלב מצינו בשורה ארוכה של נושאים בהם מדינת ישראל אינה נוהגת כמדינה עצמאית, ריבונית וחפצת חיים. יש התולים הסיבה לדפוסי ההתנהגות הנרפים בגלות בה היינו במשך אלפיים שנה, או אז הורגלנו בעוונותינו להסתופף ולהתחבא, לרצות את הפריץ, להתגונן מפני שונאי ישראל ומבצעי הפוגרומים. הדוגמאות הן רבות מספור ואשתדל לקמן להצביע על כמה מהן, בתחומים שונים.
מדיניות חוץ - נוצר הרושם שאנו מתחשבים באומות העולם הרבה מעבר לנדרש. נכון, איננו מעצמה כמו רוסיה או ארצות הברית, אלא שבזה אין כדי להצדיק כניעה לתכתיבים מבישים, כגון הימנעות מהריסת חאן אל אחמאר, הקפאת בנייה בירושלים ועוד הדוגמאות רבות.
אופי המשטר - לא תמצאו מדינה ריבונית אחת שתסכין עם מצב בו יושבים בבית המחוקקים שלה נציגי האויב ומשם הם משמשים את האויב, מייעצים לו, דואגים לקידום האינטרסים שלו ומשתפים עמו פעולה.
אחמד טיבי ישב עם הארכי רוצח ערפאת יימח שמו וזכרו במוקטעה כיועצו בשעה שהרוצח טבח בבני עמנו. ח"כ ערבי אחר הבריח טלפונים למחבלים בכלא. ח"כ ערביה נוספת השתתפה במשט המרמרה בה התקיפו מחבלים את לוחמי השייטת שלנו. בגידה בעם היהודי ומדינתו, הזדהות עם האויב והנפת דגליו, האדרת הרוצחים הבאים מקרבו- כל אלה הם מעשים של יום ביומו אצל הגיס החמישי הערבי המכהן בכנסת.
הדיקטטורה השיפוטית - מאז המהפכה של
אהרן ברק לקחו לעצמם המשפטנים (ובצורה גורפת המפרה את האיזון שבין הרשויות) סמכויות לא להם ובעזרתם הם מכתיבים מדיניות תוך שהם עוקפים את העם, הוא הריבון. השקפת עולם פוסט מודרנית וליברלית, מתירנות הגובלת בפריצות, פלורליזם אנטי לאומי - כל אלה מסכנים את המשך קיום מדינת ישראל כמדינה יהודית. חוצפת היועצים המשפטיים ותעוזתם עוברות כל גבול ותחת להיות משרתי אדוניהם הפכו לקובעי ומכתיבי מדיניות- והרי לכם גולם שקם על יוצרו עד כדי ביטול השפעת האחרון. השקפת העולם השמאלנית וה"ליברלית" של ה"נאורים" במגדל השן השיפוטי חותרת תחת הציונות ומקטינה את המדינה היהודית במטרה כמעט מוצהרת להפכה למדינת כל אזרחיה.
ביטחון - מאריה שואג המרתיע את כל אויביו מסביב הפכה ישראל לנמר של נייר לו לועגים כל האויבים מחוץ ומבית. ומה הפלא? המחבלים שורפים את שדותינו ואנו "מכילים", חמש מאות טילים משוגרים לעברנו ואנו מבליגים ו/או מגיבים בצורה נרפה וחלקית תוך שאנו משימים עצמו למשל ולשנינה בעיני האויבים. אנו מתגאים בחשיפת מנהרה ומפוצצים אותה אך לא פועלים כנגד מי שכרה אותה. במדינה מתוקנת היה הצבא משמיד את הכפר ממנו יצאה המנהרה שדרכה התכוונו רוצחים ערבים לחדור ולזרוע רצח ושכול. הפיקוד הבכיר של הצבא מקפיד לרסן את המדינאים, לרפות את ידיהם, להמליץ על איפוק (שהוא "כוח" לפי תפישתם הקלוקלת), להבליג ולהימנע כמעט בכל מחיר מ"הסלמה". והרי תפקיד הצבא להיות דרוך כקפיץ אלי קרב, לשאוף להכרעה ולניצחון, לרצות במיגור האויב והשמדתו. לא אצלנו...
שליטת התקשורת העוינת בכיפה - מספרים לנו שהימין נמצא בשלטון כבר כמה עשורים. עוד שלטון ימני כזה ואבדנו. בין תחלואיו נמנה את חוסר יכולתו להטות אט אט את הספינה התקשורתית לכיוון של אוביקטיביות, שלא לדבר על לאומיות ופטריוטיות. שנים הרבה מבצעת התקשורת אונס קיבוצי בעם הזה תוך שטיפת מוח אינטנסיבית שאינה מרפה. הכל יודעים על מה מדובר, אין צורך להדגים. וממשלות הימין איה הן? רק לאחרונה החל תהליך של פריצת החומה התקשורתית הזו אלא שהתהליך איטי ומתסכל וניכר שהשלטון עדיין לפות ביראתו את ברוני המדיה, יראה ממנה אינו מצליח להשתחרר.
ונקודת אור - העם הזה, העם היהודי הוא משהו מיוחד. למרות מדיניות חוץ רופסת ומשפילה מפעמת ברבים גאווה יהודית, מסירות נפש ונכונות להקרבה. למרות משטר "דמוקרטי" להכעיס (שכן הרבה פגמים יש בשיטה הנוהגת) עדיין דבקים היהודים בתורתם וביהדותם. למרות מערכת משפטית עוינת ממשיכים היהודים להיאחז באדמתם, לעלות להר קדשם, להגדיל תורה ולהאדירה. למרות פיקוד צבאי עייף, מסורבל וחסר מעוף שרוחו רפה ושכלו מקובע בתפישות לא נכונות - ממשיכים בנינו להתנדב, להתאמן ובעת הצורך לחרף את הנפש ולהילחם.
זו גדולתנו והיא שתבטיח את ניצחוננו וכן את התיקון שיבוא, גם אם הוא מתמהמה.
