חנוכה ופח, לא של שמן

נר רביעי של חנוכה. אני זוכר בו את הד"ר סולומון. הוא היה רופא בעל מוניטין ברומניה, גא ביהדותו, ציוני ברוחו ובאמצע שנות השישים של המאה הקודמת, ניתנה לו ולרעייתו רשות לצאת את ארצו בדרך לארץ ישראל אלא התגעגע למן היום שנוסדה בה מדינה. במרכז הקליטה בחיפה הובהר לו הבהר היטב כי לא יוכל עוד לעסוק ברפואה בארץ. הוא לא דיבר אף לא מילה עברית. שנותיו רבו מכדי שיהיה סיפק בידו לעבור בחינות הרשאה. לו רעייתי, דיטה שמה, תחייה לפניכם אמר, היא הייתה אחות בבית חולים בבוקרסט, תלמד עברית ככל שתוכל, תיבחן אם תידרש, ותביא ברכה לכל מי שייאות להעסיקה. מרכז הקליטה הפנה אותה לימין אורד שהייתה נוחה לקלוט עולים חדשים. הם באו יחדיו, הוא והיא לראיון קבלה. הוא דיבר יידיש שורשית, בשטף, היא מעט, לא יכלה יותר, אבל היא הייתה לאחות, מן הנאמנות והמסורות באנשי הסגל, שהיו כולם נאמנים ומסורים. הד"ר סולומון הירבה לבא עמה בבקרים מחיפה שם לא יכול היה אלא ללכת בטל, ישב בחדר ההמתנה של האחות וקשר שיחה עם כל מי שטרח להבין את העברית הנולדת בפיו. מעט מעט היה כאחד מיושבי הכפר.

יום אחד בא אליי ואמר לי כי הוא כותב מכתב לראש הממשלה מר דוד בן-גוריון ביידיש, ומבקש כי אתרגם לו דבריו, והוא יעתיק אותם בכתב ידו באותיות עבריות נאות בהן גם נכתבת היידיש. קראתי, הרמתי ראשי מן הדף ושאלתי, מה זה עלה בדעתך דוקטור סולומון, מה פתאום? מה פתאום, חזר על דבריי. לא פתאום. מאז שהיינו בדרנו לארץ דרך איטליה, ועמדתי תחת שער טיטוס עלה בדעתי לומר מה שאני כותב, אבל עם עלייתי ארצה ועם כל מה שמתוסף לעלייה בטרחה ובדאגה שכחתי, עד שאמש הדליקו נרות במרכז הקליטה ונזכרתי, וישבתי וכתבתי ואף רשמתי למעלה במכתבי יום רביעי לחנוכה של שמונה ימים.

הסבר לי, אמרתי, עם שהכל כתוב, בתמצית הראויה למכתבים שמתבקשים להיקרא על-ידי ראשי ממשלות שאין להם פנאי לדברים ארוכים, הרחב קצת, אל תחסוך. הדברים פשוטים אמר. על-פי התמצית. חנינו באיטליה בדרך לארץ. ביקרתי בפורום רומנום. מול שער טיטוס אמרתי לי, זה השער שצריך לעמוד בו בדרך לארץ ישראל. ומה רואות עיניי. תבליט של נער עברי, נושא מנורה על גבו, וסרדיוט רומי עומד עליו ומצליף בו. טיטוס ששרף את המקדש ושדד את הבית והגלה את הנער נתכבד בשער ניצחון נהדר על שהביא לקיסרות ניצחון סוחף על היהודים. והנה כמעט אלפיים שנה לאחר מכן, אני הד"ר סולומון, שיכול מאוד להיות שאני נצר לאותו עבד ששועבד ונשלח אולי לשרת איזה אדון בפרובינציה שהייתה לרומניה - עומד כאן, בדרך הביתה לאותה ארץ ששוחררה. ומה אני מבקש? אני מבקש שעל כל פח אשפה שבבתי הספר בישראל יוטבע חותם של העבד הנושא מנורה ועל גביו המצליף וייכתב " המנורה שבה מגלותה להר המורייה והסרדיוט הרומאי מושלך לפח הזבל של ההיסטוריה". זה צריך להיות על כל פח. הילדים שלנו בארץ לא מבינים זאת. הם חושבים שהם נולדו כאם מחוץ להיסטוריה, כאילו הכל מתחיל איתם. ייראו את הפח ויבינו. ייראו את החותם ויודו לגורלם על שהמצליף של אתמול הוא העבד היום, והעבד שמעולם לא היה משועבד בלבבו הוא מלך בארץ ממנו הוגלה.

אמרתי לו, דוקטור סולומון היקר, אתה איש מנוסה, וחכם, ויודע להלוך בדרכי העולם, אתה יכול, אני בטוח בכך, לשער מה יאמר בן-גוריון למקרא מכתבך?

הדוקטור סולומון חייך ואמר. הוא לא יקרא. זה יגיע לאחד מעוזריו. הוא יתחיל לקרא. לפני שיגיע לסוף השברים יאמר מכתב של זקן הזוי, אולי יאמר בפירוש משוגע, וישליך אותו לפח אחרי שיאמר למזכירה לכתוב כי ראש הממשלה מבקש להודות לך על מכתבך המאלף. אם כן למה אתה כותב, ולמה אסייע בידך לכתוב מכתב שאתה יודע כי לא יגיע לתעודתו. למה, חזר הדוקטור על שאלתי, פשוט. כי צריך. כי כך ראוי להם לילדי ישראל לחשוב. כי כך נדרתי מתחת לשער טיטוס. והיום, חנוכה, חג המנורה שגלתה ושבה למורייה אני מקיים את נדרי. לא קשור לבן גוריון. קשור בי...

תרגמתי המכתב. הוא נשלח. הד"ר סולומון לא אמר לי מעולם כי קיבל את המכתב ממזכירת העוזר הנאמן.

ינוח הד"ר סולומון בשלום על משכבו. ואולי תהיה לו נחת רוח שאני זוכרו בנר רביעי של מנורת נדרו.


נר רביעי של חנוכה התשע"ט