תִּקְוָה נִכְזֶבֶת

מִקֵּץ תָלָה יוֹסֵף תִקְוָתוֹ בְחֶסֶד שָׁוְא

וּבְחָלוֹף שְׁנָתָיִים לָחֹפֶשׁ שֶׁאֱלָיו נִכְסַף

בָּא הַגּוֹרָל לְעזְרַת יוֹסֵף בֶּן הַזְּקוּנִים

לִהְיוֹת מִשְׁנֶה לְפַרְעֹה בִּרְבוֹת הַשָּׁנִים

בְּפָתְרוֹ לְפַרְעֹה נֶעֱלָמִים.

אָדָם הַנִּמְצָא בְצָרָה יָשִׂים גּוֹרָלוֹ בְיָדוֹ

וְאַל יִסְמוֹךְ עַל כְּפוּי טוֹבָה וְעַל חַסְדּוֹ

כִּי אָמְרוּ חֲכָמִים דָבָר שֶׁאֵין עוֹד בִּלְתּוֹ

כִּי לֹא יְגָרֵד גּוּפְךָ זֻלָּת צִפּוֹרְנְךָ לְבַדּוֹ¹

אִישׁ הַחָלוֹמוֹת אֵינֶנּוּ חָדֵל מִלַחֲלוֹם

וְכַך יִשְׂרָאֵל מַתְמִיד בְלַחֲלוֹם שָׁלוֹם

בְּרַם שָׁלוֹם לֹא בָֹא בְּעַצְמוֹ יֵשׁ לְהָאִיץ

וּלְהַכְשִׁיר דֶרֶך בְּטוּחָה לְבוֹאוֹ כְתַמְרִיץ

וּבְבֹא שְעַת רָצוֹן לֹא לְהַחֲמִיץ.


חֲנֻכָּה לאחר צרה ומצוקה

פרשת מקץ נקראת בְּחָנֻכָּה בחג האור, חג מדרבנן שנועד להפיח תקוה בקרב העם, שמוצא עצמו לרוב מאוים על-ידי כוחות הרשע סביבו, יש כאלה שאיבתם לישראל מסמא את עיניהם לפגוע בישראל כשיודעים כי הם כורים קברים לעצמם כי איבתם גוברת על תבונתם. למרות חטאיו וטעויותיו של עמנו הוא שרד וישרוד לעד כי שומר הוא שומר את הברית שכרת ה' עם אבותינו אברהם יצחק ויעקב, ובמילוי שליוחותו לאנושות, כפי שיעדו אלוהים: "אור לגויים". ואכן בחשכת הדורות ישראל היה האור ששרד בעולם. אנו מזכירים לעצמנו בכל עת ובחנכה במיוחד שאין לעמעם את האור במעללים שאנו מעוללים לעצמנו ולאחרים. הפרשה מזכירה לנו, כי ביכלתנו לְקָרֵב את הַגְּאֻלָה ובידינו נרחיקנה. כך יוסף נהג. רק בגלל צדקנותו הושלך לבית הכלא. גם יוסף טעה בהיותו בכלאו בְסָמְכו על אדם בשר ודם שיוציאהו מכלאו באמרו לשר המשקים: כי אם זכרתני אתך כאשר ייטב לך ועשית נא עמדי חסד והזכרתני אל פרעה והוצאתני מן הבית (בית הכלא) הזה (וישב מ/יד). בכך יוסף גלה כי דעתו ותקותו להחלץ מכלאו בכח אמונתו בקב"ה נתערערה בבלי דעת, לכן רק מקץ שנתיים ימים ...(מא/א) מאז תלה תקוותו להצלתו על שר המשקים בא אלוהים בעזרו. אנו רואים כי לפני אלפי שנים לאחר מכן בזמן כיבוש היוונים, נסו להכניע את ישראל בהחלשת אמונתו בבורא עולם באסרם לימוד התורה וקיום ברית המילה, אלא שישראל מרד במעצמה חזקה ועצומה וגבר עליה בכוח אמונתו ועל כן מסר אלוהים, גיבורים ביד חלשים, ורבים ביד מעטים ורשעים ביד צדיקים וטמאים ביד טהורים ויכלו להם. כאן התרחשה עצת חכמינו ז"ל: ה' ילחם לכם ואתם תָּחַרְשׁוּן ולא תַחֲרִישׁוּן. אין לסמוך רק על הנס, נסמוך על עצמו כי אז ה' ילחם לנו ואנו נַחֲרוֹש ולא נַחֲרִישׁ. אנו גם יודעים מפי חז"ל כי מאז חרב בית המקדש ותמה תקופת הנביאים שוב אין נביאים בישראל והמתימר להציג עצמו כנביא, אינו אלא שוטה. גם למדנו שלא לסמוך על הנס, חידוש קוממיותנו, הוא הנס הממשי היחיד שהתרחש, מאז יציאת מצרים וההליכה במדבר. עלינו להיות מודעים לכך ששוב אין נסים צריך להמירם במעשים טובים ובאיחוד לבבותכדי לחיות עם חפשי בארצנו.

אין נבון וחכם כמוך

כך אמר פרעה ליוסף: אין נבון וחכם כמוך (מא/לט). חכמתו של יוסף לדידו של פרעה היא לא רק בפענוח חלומותיו, שפרעה נתן ליוסף על כך את הכינוי "צפנת פענח", - מפענח חלומות. כי הרי ראשית ספורו של יוסף מתחיל בשני חלומותיו שחלם וספר אותם לְאֵחָיו בְרָמְזוֹ להם כי הוא הקטן שביניהם עוד יבוא יום וישתחוו לו, לא רק הם אלא גם אביו ואמו ( הכוונה לא לרחל כי כל אחת מאימהותינו נקראת אמו, כי אמו רחל מתה בדרך אפרתא. חלומות יוסף אלה, גרמו לכך שיקנאו בו ואף לחשוש מפניו, תחילה בקשו להרגו אך נמלכו בדעתם ומכרוהו למדינים שמכרוהו לישמעאלים שמכרוהו למצרים, והנה במצרים יוסף חוזר ומתגלה כמפענוח חלומות, תחילה של השרים שנכלאו אתו ולאחר מכן את שני חלומות פרעה. פרעה ראה בו איש יודע דבר מֵהֵר ומנה אותו על משק ביתו היא הממלכה לאמור: אתה תהיה על ביתי ועל פיך ישק כל עמי (מא/מ) כלומר מינה אותו על "משק" (ישק) הארץ. רק הכסא אגדל ממך (מא/לט,מ), כלומר רק פרעה ישאר גדול ממנו, וכך הכל התנהל כרצון יוסף, שתכנון כלכלת מצרים והצליח לזכות באימון פרעה. ניהול כלכלת מצרים בתבונה, הבליטה את יכולת יוסף כאדמיניסטראטור ובירוקראט מעולה. כי הוא כיון את יעוצו לפרעה מצד אחד לטובת העם ומצד שני להעשיר את אוצרו של פרעה. ניהל בחכמה רבה את משק הארץ, מעשה שכבש את לב פרעה. כי בשבע שנות הרעב גם המצרים ראו עצמם חייבים לו טובה על שידע לצבור יבולי בר, אשר הספיקו לא רק למצרים בלבד אלא לכל הארצות הגובלות בה, כולל ארץ כנען, שם ארץ אביו ואבותיו של יוסף. ברם, כיון שהיה זר למצרים, החלו חרטומי מצרים להלין עליו, לאמר לפרעה: שַׂמְתָּ עלינו עבד לשלוט בנו אפילו שפתנו איננו יודע, על זה נאמר: שפת לא ידעתי אשמע (תהלים פא/ו). על כך אמר רבי יוחנן: ויאמר פרעה אל יוסף: אני פרעה! ובלעדיך לא ירים איש את ידו ואת רגלו בכל ארץ מצרים ובשעה שאמר פרעה ליוסף "ובלעדיך לא ירים איש את ידו" וגו' - אמרו אצטגניני פרעה: עבד, שׁלְקָחוֹ רַבּוֹ בעשרים כסף - תמשילהו עלינו? אמר להן: גנוני מלכות אני רואה בו. אמרו לו: אם כן, יהא יודע בשבעים לשון? בא גבריאל ולימדו שבעים לשון. העצה שכבשה לב פרעה, היא הטלת מס שנתי מיוחד על העם המצרי במשך שבע שנות השבע על-ידי נתינת חמישית היבול שלהם לפרעה. יוסף בחכמתו יעץ לפרעה שהוא עצמו יראה דוגמה ויתן חמישית מיבולו לאוצר ובכך ימנע התנגדות להטלת המס. עצה זו הוכיחה כי יוסף צדק ומלמדת גם אותנו שעל המנהיג להיות דוגמה בהקרבה ובנטילת חלק בנטל. כרוח הפתגם התלמודי: קשוט עצמך תחילה ואחר כך קשוט אחרים . דהיינו היה נאה מקיים ורק רק לאחר היה נאה דורש. זה הוכח כנכון בשבע שנות הרעב.

משמעות החלום אצל האדם החולם

הגמרא עסקה במשמעות החלום, כי הרי בשתי הפרשות וישב ומקץ החלומות נותנים משמעות למציאות שמתורגמת מן החלומות. ההסבר לדבר שגורם לאדם לחלום מעסיק את טובי חכמינו. והמדרש עוסק בכך ואומר: "החלום הוא דבר שהאדם הרהר בו ביום, הוא מְרֻאְיָן אותו לו בחלומו. כי שר המשקים חולם חלום על שתיה לפרעה שנאמר: וכוס פרעה בידי (וישב מ/יא), ואילו שר האופים חולם על מאכל שנאמר: ובסל כל מאכל פרעה (וישב מ/יז) ויעקב שכל ימיו מהרהר בקב"ה חלם בסולם שראשו בשמים והרהר תמיד בשאלה "אם יהיה אלוהים עמדי" (ויצא כח/כ) גם פרעה שהיאור מקור קיומה של מצרים, שבלעדיו, מצרים אלא ארץ מדבר וכי הארץ הפוריה הנושבת היא לאורך היאור, כי כאשר עולה על גדותיו פעמים בשנה, משקה את האדמה הסמוכה לו שהיא לא יותר מ גדותיו הידועות כ"עמק הנילוס", ומה חולם פרעה: והנה עֹמֵד על היאור (מא/א). תפיסה זו של חלום במה שהרהר האדם בהיותו ער, היא בניגוד לתפיסה, המסתורית הבלתי נתפסת, שהייתה רווחת בעולם, לפיה מתגלים לאדם בחלומו דברים שלא הגה בהם בהיותו ער, שבאים לו מעולם אחר. מובא מדרש שבא להבהיר כי החלום בא מתוך האדם עצמו ולא מעולם אחר. המדרש בו מדובר, מביא ראיה לעמדתו זו: אמר לו שבור-מלכה לשמואל: אמרתם חכמים גדולים אתם, אמור לי מה אראה בחלומי? אמר לו: תראה שבאו רומיים והוליכוך בשביה, והעמידוך לטחון גרעיני תמרים בריחיים של זהב. הִרְהֵר בזה כל היום ובלילה ראה. ועוד אמר לו קיסר לר' יהושע בן חנניה; אמרתם חכמים גדולים אתם, אמרו לי מה אראה בחלומי? אמר לו: תהא שיבואו פרסיים אלה היו אויבי הקיסר, ויעבידוך, וירעו בך שקצים במקל של זהב, הירהר בכל כל היום - ובלילה ראה (ברכות נו) לכן על האדם להרהר בהיותו עֵר רק במעשים טובים, כי אז הוא יחלום חלומות כעושה מעשים טובים.

ויחזק הרעב בארץ

הסיבה לירידה מן הארץ מתברר כי סבה עתיקת יומין. הסבה היא הרצון למצוא מזון זמין וזול שבגינו יורדים מן הארץ. בפרשה מדובר ברעב ששרר בכל הארצות וגם בארץ מצרים. אלא כפי שלמדנו לדעת יוסף ראה את הנולד ויעץ לפרעה לצבור בר לשנות הרעב שיהיו. זאת עשה לאחר שפענח יוסף חלומות פרעה. אלא שהשמועה על מציאת מזון במצרים מגיעה לאזנו של יעקב כי למרות הרעב בכל הארצות כולל במצרים בכל זאת נאמר: וירא יעקב כי יש שבר במצרים (מב/א) והשאלה מהיכן ראה? הלא הוא רק שמע שנאמר: הנה שמעתי וגו', אלא שיעקב ראה באספקלריה - במראה כלומר בָּחָזוֹן, שיש סיכוי שבמצרים מוכרים עֲבוּר בארמית שזה תבואה בעברי. (אגב בדבורנו יום יום אם משתמשים במלה עבור במקום "בשביל זה" וזאת טעות לשונית) אפשר לומר בעבור זה = בשביל זה, שנאמר "בעבור זה" עשה ה' לי במצרים. ולא עבור זה. נשוב לענייננו. נשאלת השאלה איך ראה יעקב שניתן לשבור שבר במצרים ששם יש תבואה כלומר בר. כפי שאמרנו הוא זאת בחזונו שיש סיכוי שבמצרים ימצא בר. לכן האיץ בבניו לאמור: "למה תתראו" (מב/א) כאילו אצלכם לא חסר מזון. צריך לתת לעם לחשוב כי גם אתם נמצאים באותו מצב. שלא יאמר לכם יש תתהלכו שבעים ועם הארץ צאצאי ישמעאל וצאצאי עשו יהיו רעבים. ויסתכלו עליהם ויתמהו, ויתקנאו בהם, קם ואמר להם: "רדו" שמה (למצרים) ושברו לנו משם ונחיה ולא נמות (מב/ב), מכאן ואילך מתחילה דרמה נדירה, שתמשך עד סוף ספר בראשית.

אַל תֹאמַר זֶה גוֹרָלִי וְתַשְׁלִים עִמּוֹ אֱמוֹר יָכוֹל אֲנִי אֶת גּוֹרָלִי לְקוֹמְמוֹ אַל תַּשְפִּיל עַצְמְךָ וְתַשְׁלִיט עֲלֶיךָ זָר כִּי מָהֵר תִּמְצָא אֶת עַצְמְךָ גּוֹלֶה בַּנֶּכַר כִּי גּוֹרָלוֹ שֶׁל אָדָם הוא נָתון בְּיָדוֹ וְכִי בִּגְדֻּלָּתוֹ מְחֻזַּר וּבְשִפְלוּתוֹ לְבָדּוֹ וְיֵשׁ אֶחַד מַשְׁפִּילוֹ וְאָחֵר מְעוֹדְדוֹ יוֹם אֶחַד הַכֹּל אִתּוֹ וְיוֹם אָחֵר נֶגְדּוֹ כִּי בּעוֹלָמֶנוּ עַל הָאָדָם לִהְיוֹת יָשָׁר סָטָה אוֹ כָּשַׁל הָעוֹלָם כְלַפָּיו יִתְאַכְזַר כִּי אָז לַשָּׁוְא תְּחַפֵּשׂ חָבֶר לַכְּאֶב וְצָדַק הַמַמְשִׁיל שֶאָדָם לְאָדָם זְאֶב וְלֹא כֹּל הַחוֹלֵם הוּא צָפְנַת פַּעְנֵחַ נָכוֹן נֶאֱמַר אַל יִתְהַלֵּל חוֹגֵר כִּמְפַתֵּחַ זֶה הַמְּעַט שֶׁכֹּל אֶחַד אוֹסֵף בַּדֶּרֶךְ לְהַגְשִׁים חָלוֹם כְּיוֹסֶף.