ההתרגשות אחזה בי עוד הרבה לפני הביקור. פרפרים ריצדו בבטני בלילה, כך שהתעוררתי ולא יכולתי להמשיך לישון, וכבר בבוקר מוקדם יצאתי למשרד, וכשהגעתי הבנתי שיצאתי בלי הארנק. פיזור נפש מוחלט, והכל סימן להתרגשותי הרבה.
עברו עשורים מאז השתתפתי בטיול שנתי. והנה אני מקבל את פניהם של תלמידי כיתה ו׳ - שכבה שלמה - מבית הספר היהודי הקשור לבית הכנסת הקונסרבטיבי הגדול ביותר בואלי.
במסגרת שיתוף פעולה בין לוס אנג׳לס לבין תל אביב ותחת חסות הפדרציה היהודית של לוס אנג׳לס רבתי מתנהלים חילופי סטודנטים. 12 תלמידים מבית ספר "המשתלה" בצפון תל אביב הגיעו לכאן לעשרה ימים מהלך חג החנוכה, וכ-15 תלמידים מביה"ס היהודי "וואלי בית שלום" מכאן יסעו ארצה בעוד כשלושה חודשים. התלמידים מתארחים אצל משפחות מארחות, ויחד אתם גם שלוש מורות מתלוות מהארץ.
לפני שלושה עשורים בדיוק אביה של אחת התלמידות ואני עשינו את קורס הקצינים ביחד ואח"כ שירתנו שנינו באותו אגף של המטכ"ל. והנה, אוריאנה היא אחת מ-12 התלמידים שהגיעו ללוס אנג׳לס.
טוב שירד גשם, דבר שהוא כה נדיר בלוס אנג׳לס, שאנחנו פשוט לא יודעים איך להתמודד אתו. התנועה פוסקת מלנוע, תאונות דרכים נערמות זו על זו למכביר, ואנחנו פשוט מאבדים את העשתונות: קצת גשם, קצת רוח, אולי אפילו קר טיפ-טיפה. במילה: אוי, הברוך!
התוכנית לקבוצה המבקרת יחד עם המארחת, 38 תלמידים ואתם ששה מורים, גדושה לעיפה. אך דווקא לבוקר זה, חייבים לשנות - הצפי הוא ל-85% אחוזי גשם.
יצא, לגמרי במקרה, שהתקשר מישהו ואמר שפעם לפני שנים הוא הוזמן לדבר לפני כל תלמידי כיתה ה׳, ועתה בת של חבר נמצאת כאן והוא רוצה להזמין את הילדים כולם לביקור בעירו. כמובן את העבר איש לא זכר, ובהווה חייבים לבדוק, מי אותו אדם, שכן ביטחון שדה קיים, וגם צריך לברר מה הוא מציע, כי הילדים זכאים וראויים וגם ההורים מצפים לניסים של ממש, קבלת פנים ראויה לשמה.
מתברר שכל הבדיקות נערכו, כי אני אחד מה"וותיקים", וקל היה לשאול ולקבל תשובה במקום, אך מה בדיוק מצפה לקבוצה - סוד מוחלט בהחלט, איש לא ידע! ניחא, באשר אבדנו אבדנו, ורק חובה שיהיה מענה על דבר אחד: הביקור חייב להערך בפנים, שכן גשם אמור לרדת, ב-85% ודאות!
כשהאוטובוס התקרב לבנין עירית בוורלי הילס, זה עם הכיפה שבראשה כתר זהב, ארי כבר עמד בחוץ לקבל את פני הבאים. הדלתות בצד הבניין, אלו שהיוו את הכניסה הראשית עת הבניין נפתח, לפני כמאה שנים, אך נעולות תמיד בשל שיקולי ביטחון, פתוחות, ועומדת בכל צד מנהלת ראשית.
נכנסנו ישר לאולם המועצה, שם יושבים להם על במה מוגבהת בישיבות פתוחות ומשודרות בטלוויזיה חמשת חברי המועצה הנבחרים, כשלצידם מנהל העיר, מזכיר העיר ועורך דינה. חמישה חברי מועצה שנבחרים לקדנציה של ארבע שנים. ביניהם הם בוחרים באחד שיהיה ראש העיר למשך שנה. הבחירה נעשת לפי מספר הקולות שאותו נבחר קיבל, ולפי מקומו בתור. רוטציה פשוטה (אין כך הדבר בערים אחרות. בלוס אנג׳לס, לדוגמה, ראש העיר נבחר בנפרד מחברי המועצה).
יצא שכל חברי המועצה הנוכחיים, כמו גם שאר נבחרי הציבור בעיר בוורלי הילס - עיר קטנה המונה 35,000 אנשים - הם יהודים.
הנה נכנס אדם מכובד, שנראה כמו רופא, עם עניבה (מיוחדת לחג החנוכה) ואומר: "ברוכים הבאים לעירי, אני ראש העיר, ג׳וליאן גולד". הילדים נרגשים. אחד מהם מכיר את ד"ר גולד ראש העיר מהוריו, אך האחרים לא היו אף פעם בבנין המועצה ולא נפגשו עם ראש העיר. קם ראש התלמידים, נשיא השכבה, ולוחץ את ידו של ראש העיר בעוד הוא מעניק לו שקית עם מתנות מבית הספר.
ראש העיר מספר לתלמידים מקצת על ההיסטוריה של העיר, כמו גם של האולם בו הם נמצאים, על ה"משכורת" הגבוהה שכל חבר מועצה מקבל (תשלום סימלי חודשי של כ-800 דולר), כמו גם על ההתנהלות בשגרה עם הבוחרים.
"רבים מביעים דעה, לכאן ולכאן, כולל גם על הלבוש שלנו", אומר ראש העיר, "אך בפעם הראשונה בחיי מישהו העיר על הכיפה אותה לבשתי לפני מספר ימים כשקיבלתי את פניה של שרת המשפטים של מדינת ישראל לבוורלי הילס" (הארוע היה בבית כנסת אורטודוקסי, כך שד"ר גודל לבש כיפה.)
"ארי", הוא ציין, כשהוא פונה אלי, והמבטים כולם מוסטים לעברי, "טרח והודיע לאשתי ולי שבפעם הבאה כשאני מצטלם, והתמונה מככבת דרך העולם כולו, כדאי אולי לבחור כיפה אחרת"! התלמידים פורצים בצחוק, ואוריאנה, שהייתה מוכנה לכך, קמה כשהיא מייצגת את התלמידים מהארץ, ומעניקה לראש העיר כיפה כחולה-שזורה-בלבן, מתנתם לשימוש עתידי!
ארי מספר על ראש העיר וחבריו למועצה שפרסמו החלטה המכנה את הפעילות של אר בי אן בי אנטישמיות לשמה וקוראת לאנשים של מצפון לפעול נגדה (החברה כזכור הסירה כ-200 יחידות דיור מהרשומות שלה, כשהיא עושה זאת "בלב כבד ולאחר שיקולים רבים" שכן אותן יחידות נמצאות ביהודה ושומרון, אזור "בעיתי" לטעמם. בעיתי מאד, רק האזור הזה בעולם כולו, שכן בכל מקום אחר שוררים שקט ושלווה, ביטחון ושלום). אותה החלטה גרמה להדים נרחבים בעולם כולו, ושימשה בתור דוגמה להתייצבות בודדים למחאה כשהדבר כה נחוץ ונדרש.
סיפר ד"ר גולד, ראש העיר: "הייתי אני שחתמתי בשם חברי ובשמי, בשם העיר כולה, על מזכר הבנה עם מדינת ישראל כשדיויד סיגל - הנציג הבכיר ביותר של מדינת ישראל בחוף המערבי בזמנו - שרת כקונסול הכללי של מדינת ישראל כאן. מאז ניסינו לתת חיים למזכר ההבנה, והנה אתם דוגמה מעולה לשיתוף פעולה! אנחנו עיר-תאומה של הרצליה. בעוד שלושה חודשים אני אמור להיות בישראל עם משלחת מהעיר. היינו אמורים לסיים את כל ההכנות, אך אצלכם (בארץ) חשבו שיהיו בחירות, ואי הוודאות מנעה סיכומים סופיים".
"ברוכים הבאים וחג חנוכה שמח לכם! אני מקווה שתהנו בביקור. מכאן אתם ממשיכים למשטרה ולמכבי האש שלנו, שתי מחלקות מהטובות ביותר בארה"ב".
עמדתי וחיככתי ידי: עכשיו התלמידים יחליטו בעצמם מי טוב יותר: מכבי האש או המשטרה! תחרות רבת שנים, עתיקה כעיר עצמה (העיר נוסדה בשנת 1914), ואמנם הדעות חלוקות, אך כולם מסכימים - מכבי אש, משטרה ובתי הספר הם שלושת עמודי התווך של העיר בוורלי הילס!
אחרי הסיור בעירית בוורלי הילס חצינו את הכביש למשרדי ה
עיתון המקומי מספר אחת בעיר. שלושה מקומונים שבועיים, "חינמונים" בעגה הישראלית. שניים מהם מחולקים לכל הבתים והדירות בעיר. כל אחד בעיר משתוקק לקחת את העיתון לידיו ולראות - האם תמונתה מופיעה, האם הוא מוזכר. ככל שהאנשים עשירים ומפורסמים יותר, כך חשוב להם להופיע ברבים, והעיתונים המקומיים משרתים מטרה זו.
כך גם רב-שיח מתנהל על גבי דפי העיתון, בחלק שנקרא "מכתבים למערכת". קורה לעיתים תכופות שאנשים מתנגחים זה בזה, אבל בצורה "תרבותית" פחות או יותר. דם ניגר בין השורות, והקוראים מתמוגגים.
אלא שכששאלנו אם הילדים יודעים מה הוא "עיתון חדשות", הישראלים ידעו יותר מעמיתיהם, שכן בארץ מחולקים עיתונים חינם והם נקראים (בעמידה ברכבת או בכל הזדמנות של מספר דקות - סבלנות ליותר אין) ונזרקים מיד אחר כך. "היכן הוריכם ואתם מקבלים את החדשות, אם כן", שאלנו, והתשובה הייתה "מהטלוויזיה".
כך או אחרת, עיתונים (מקומיים או בעלי תפוצה כלל ארצית) הם דינוזאור שהולך ונכחד, אך לא הרגשנו שביקרנו במוזאון. נהפוך הוא, יצאנו לצילום קבוצתי, הכרנו כלב שמערכת העיתון היא ביתו ואפילו ניסו לכבד אותנו בגרנולה בר שהמארחים בדקו מראש שהם כשרים למהדרין כמו גם בבייגלה ובקבוקי מים, אך המורות מיד אסרו - אלרגיות ושאר סכנות אורבות, כך שעדיף לא להסתכן. משעמם ודאי לא היה.
גשם, והתנועה לא זזה, אך כשלאוטובוס עלינו משם סרבנו לרדת. עברנו דרך ציורי הקיר של ההיסטוריה של לוס אנג׳לס היהודית - מאז היווסדה ב-1850 היו בעיר המלאכים יהודים - ושמנו לב במיוחד לפנאל שמראה נוער יהודי צועד במחאה, נושא כרזות "אנחנו מדברים רק על החיים". ראו, ציורי הקיר הדרומי של קנטור דלי בשדרות פיירפקס קיימים משנת 1984, וכבר אז (כמו גם שלושים שנה לפני כן עת צעדו היהודים עם ד"ר מרטין לותר קינג גוניור), קידמנו את החיים. איזה הבדל אדיר ביננו לבין אויבינו. חבל רק שהעולם לא זוכר, לא יודע ומסרב להפנים זאת.
בצומת הבא פסל של ראול ולנברג, והמעניין הוא שהילדים מזהים את שמו. ילד אחד פנה לחבריו ואמר "ראיתי את ׳רשימת שינדלר,׳ זה סרט קשה". סיפרתי על וולנברג, על אותו פסל שאיש לא יודע מה הוא ואיש לא טורח לעצור ולהצדיע, ועל הניצולים שחתמו בלוח המתכת "הוא הציל את האמונה שלנו באנושות".
קצת היסטוריה, קצת הווה הולך ונעלם, תחרות בין המשטרה ומכבי האש של בוורלי הילס, הפסקת עשר מאוחרת והפסקת צהריים מוקדמת, כשירדתי מהאוטובוס הייתי ללא טיפת כוח, הכל אזל, שכן לא קל עם 38 תלמידים וחצי תריסר מבוגרים-מבקרים. אבל ההרגשה - עילאית!
השוואות
תלמידי כיתות ו׳ היוו שכבה שלמה בבית ספר יהודי, ששייך לבית כנסת שהיה הגדול ביותר באזור ופעם מנה אלפי אנשים, עכשיו רק מאות.
מספר התלמידים כולם בשכבה כמספר כיתה או שתי כיתות בארץ.
חינוך יהודי יקר מאד, והיהודים האמריקנים מתרחקים מהדת (וגם מקשר עם ישראל). פועל יוצא של שתי תופעות אלו, שהנוער, כשהוא מגיע לאוניברסיאות, אינו מוכן למתקפות נגדו, נגד ישראל ונגד היהודים, וכך הוא מתחבא, מנסה להסיר כל סממן יהודי ולהתנתק מכל קשר נראה לעין או מופנם עם ישראל והיהדות. ישראל היא דבר כל כך רע שעדיף וצריך להתרחק ממנה ככל האפשר, כמו ממצורע, וכך גם בטוח יותר, כי שונאים את היהודים ואת ישראל.
כך באוניברסיטאות בארה"ב, ובכדי להלחם חייבים להתחיל בחינוך נכון בגיל צעיר ביותר. ברחבי ארה"ב 160 פדרציות יהודיות. מדוע החינוך היהודי צריך להיות יקר כל כך? מדוע הוא לא מסובסד?
לגבי טיול שנתי, ובהקשר זה לארץ, הרשו לי לציין מספר הבדלים.
שנים רבות עברו מאז יצאתי לטיול שנתי בבית הספר. איני זוכר אם זו הייתה כיתה אחת או שתיים באוטובוס, כשנסענו עם הורה ומורה מלווים לרמאללה, ששנים אחר כך הפכה למקום מעוזו של אויב ישראל. קרוב לודאי שרק כיתה אחת, שכן מספר התלמידים לכיתה נע בין 30 לארבעים. כך בארץ באותם זמנים.
עברו שנים מאז אותו טיול שנתי, והנה אני קצין בצבא ההגנה לישראל. התבקשתי ע"י ראש מנהל גיוס לקפוץ לבקר חייל בודד שנקלע לקשיים. היה זה בתקופה שכתבנו מחדש את פקודות מטכ"ל בנוגע לחיילים בודדים, בהבט ספציפי על בני ישראלים השוהים בחו"ל (קרי בני יורדים שהיגרו מהארץ לארצות ניכר). [המושג "חייל בודד" תקף לא רק לנערים ונערות שעזבו את משפחותיהם בחו"ל והגיעו ארצה לשרת.]
באותם ימים כבר לא ניתן היה להכנס ולצאת כאוות נפשך, בביטחון מוחלט, מאותה עיר ערבית. בכלל, הנסיעה כולה ביהודה ושומרון חייבה שני קצינים עם נשק.
כאמור מאז נכנסו לתוקף "הסכמי שלום" אכזב, ורוב השטח אסור לכניסה או לתנועה כלל וכלל לישראלים (שמא יחטפו את אותו ישראלי ויעונה לו רע, דוגמאת שני המילואימניקים שבוצע בהם לינץ׳ לאחר שטעו בדרך והביאו אותם לתחנת משטרה, שם לאחר שעונו קשות, העיפו אותם מבעד למרפסת הקומה השנייה לקול צהלות ההמון המשתולל שחיכה לסיים את המלאכה).
השינוי מהלך העשורים, ממקום בטוח למקום אסור בתכלית, שטח אויב בו קיימת סכנה ממשית לנפש, מלמדנו מקצת התהפוכות שעברו על ישראל בעשורים האחרונים.
