אי-אפשר לנעול בפני ילדים את העולמות שייצרו המבוגרים. אי-אפשר היה מעולם. המבוגרים שדימו לנפשם כי הם חסינים ויכולים לחיות עם שדים בלי שאלה ישתלטו עליהם, ואילו ילדיהם פגיעים, ועל כן יבנו סביבם חומות ששדים אינם יודעים לדלג מעליהם, נדונו לגלות. הילדים רואים מעבר לחומה, וצופים בשעירים המרקדים בין הוריהם ואינם אומרים דבר, עתים מתדהמה, עתים מחרדה, עתים מייאוש מן האיסורים שאם הם חלים רק עליהם ומותרים להוריהם - אין בהם כלום ואין בהוריהם יושרה, ועתים מפני שלא רצו שהמבוגרים ייבהלו ויגרשו את השדים והחגיגה האסורה נגמרת. היום אפילו חומות מדומיינות כבר אין. מה שיש בעולם, ילדים יודעים עוד לפני שהוריהם יודעים. זאטוטים רצים ברשת ומלמדים זקנים להלוך בהם. מה שמוכרים באינטרנט בכסף מלא לצרכני מדע, או דעה, או אמת, או כזב, או יופי, או דופי, או זוועה, או תועבה, הילדים מקדימים לקנות חינם אין כסף וצורכים גם מה שאינם מבינים, ואין בעולם מי שיודע מה הזין אותם או מה הרעיל אותם, או מה שיעמם אותם אפילו יותר ממה שהצית בהם אש זרה.
התגובה הפבלובית של המודאגים היא מנעולים. אינטרנט מאחורי מנעול ובריח. על השדים אין להם ממשלה. הם הרי מרקידים אותם. אבל על הרשתות שלעיניהם רוקדים הששים, דומה יש להם שליטה. המחמירים, מאהבת ילדיהם כמובן, סוגרים את הרשת מכל וכל. לא מדע ולא דעה ולא ידיעה בכלל, ולא זוועה ולא תועבה, ורק מי שהמפחות של המנעול בידו יודע מה שלאיש זולתם אסור לדעת, ולמעלה מזה, גוזר על הכל דין תועבה, על מדע, ועל דעה, ועל כל מה שהוא מבקש להסתיר מעיני הרבים.
לא עוזר. מה שנעול בארץ אחת פתוח בארץ אחרת, ועוף השמים נושא את הקולות האסורים, ובעלי המנעולים רודפים את מי שהעז לדעת מה שמסוכן כל כך לדעת, והחרות במחנק מתחילה לזעוק, וכשהיא זועקת, אוי להם לבעלי המנעולים, הם מושלכים לכלא שבנו למי שחטא בידיעה אסורה.
אך יש גם בעלי מנעולים המבקשים לנעול בחוכמה. לא את הרשת בכל מכל כל. זה לא מועיל וזה אסור, וזה בעיקר פוגע במי שבשל לדעת מה שילדים אינם בשלים עדיין כמותם לדעת. אלה ממציאים מיני מפתחות משנה משונים, ועל כל מפתח משנה הם ממנים שומרי משנה, וכל המשנים מתפרנסים מן הקופה של הכלל ומדלדלים אותה מפני שאם לא נעלו כדבעי מיד המשנים ממנים משנים למשנים ונותנים להם שכר, ומיד ממנים שומרים על כל השומרים שמא נטלו שכר יותר מן המותר או שמא קיפחו אותם הממונים ונטלו ממונם, והמכונה האדירה ששומרת כביכול על ילדינו מכל רע, צריכה שמירה מעולה שמא השמירה מפני תועבה נוראה אחת - מצריכה שמירה מפני תועבה מחטיאה אחרת.
הורים חדלי אישים
כל מה שכתבתי למעלה, כבר קרה, וכבר קורה, ועוד יקרה, ואף על-פי כן, אי-אפשר להם לחרדים שמא הילדים ייראו מה שהמבוגרים מראים לעצור בעד עצמם מלנסות להטיל על הבריות ממשלת מנעולים המרבה מהומה, בכל אתמול, וכמובן גם בכל מחר, ובלבד שהבריות יידעו כי המה, האוסרים החסודים, נקיים מעוון הדחת ילדים, ועושים למען ההורים חדלי האישים מה שהם מתבוששים לעשות.
מי אינו יודע. הכל יודעים. אבל, נקיי הדעת האלה הדואגים לבריות-נפשם של ילדי העולם שנדים להם כי חרף כל השתדלויותיהם, אפילו הן כנות, כל מה שהם מועילים לעשות הוא להרבות מהומה, זוכים לפתע לתמיכה ממי שאומר לנפשו כי אגב שמירה מעולה על תום ליבם של הילדים אפשר לשמור גם שמירה מעולה על מבוגרים שמוטב שלא יידעו אלא מה שהרשויות מאשרות להם לדעת.
העלות המוצדקת של הפיקוח על התמימות מספיקה לממן גם את הפיקוח ההדוק על כל מי שמנצל את
חופש המידע או את חופש הדיבור או כל חופש חתרני אחר כדי לערער על חופש הפעולה הבלתי מוגבל של בעלי המנעולים. כל מי שחרד שמא בעלי המנעולים יעשו דין לעצמם, מרגיעים אותו מראש בחקיקה המגדירה באורח מדויק, מה היא ידיעה, ומה היא דעה, ומה היא זוועה, ומה ההיא תועבה, ומה יפה ומה מכוער, ומה אסור ומה מותר. על גבי בעלי המנעולים המרובים יקומו כמובן פרקליטים ועורכי דין שיישבו לפני צבא שופטים נבוכים ויטענו אלה מול אלה, זה שתועבה אינה תועבה מכל מקום, כי אין לה הגדרה, ואין לה מידה. אם שופטים אוסרים אותה - היא תועבה, ואם הם מתירים - היא איננה תועבה, וכהנה הדעות, וכהנה הידיעות, וכהנה היפה וכהנה המכוער וכהנה האסור וכהנה המותר, והכל יהיה תלוי באוויר ולא ינחת אלא על-פי הדין האוניברסאלי של 'כל דאלים גבר'!
ועכשיו, לכו לחוקק את חוק הפורנוגרפיה! לכו לפתור את החינוך מאחריות. לכו לכפות ברכה על הכלל, לכו למנות על הבריות צנזור על המידות, או על תומת הילדים, או על אוזלת ידם של ההורים, וכיוון שניתנה רשות לצנזור לאסור או להתיר - שוב לא יבחין בין מה שנוח לנו שיצונזר לבין מה שנוח לו שיצונזר.
המערכה הגדולה על חינוכו של הדור הנולד לתוך המאה ה-21 שלנו היא מורכבת, רבת אתגרים, מחייבת הודאה ביכולות היצירתיות של הילדים, דרך ארץ וכבוד לאינטליגנציה התוססת שלהם, אמונה בהבנתם הם את מושגי הגבולות של הראוי אל מול המגונה, של המותר על פני האסור, ואת הצורך הלא מנוסח אך המבעבע כבר בהם בחירות, בחופש הבחירה, בתובנה הטבעית כי טוב להם ללמוד, כי ללכת יד ביד עם מי שמנוסה מהם, הוא ברכה גם אם עתים, למה לא, הם רוצים לפרוץ חוצה אל ברכה שהם מביאים מעצמם. על המערכה הזאת מנצחת התבונה, הסבלנות, החוכמה של המעניק והחוכמה של המקבל. האמונה.
