סוגיה זו ישנה כמלחמה עצמה. מפעם לפעם היא צפה ועולה לדיון ציבורי כאילו לא נאמרו לגביה במרוצת ההיסטוריה כל המילים האפשריות. לאחרונה, במיוחד אחרי מבצע צוק איתן שלא הסתיים בהכרעה ברורה של החמאס בעזה (כשם שמלחמת לבנון השנייה לא הסתיימה בהכרעת חיזבאללה בלבנון), חוזר וצף דיון זה מחדש. שאלת היסוד היא כיצד ייתכן, שישראל החמושה עד עור שיניה בציוד צבאי מתקדם ובטכנולוגיות חדישות, שוב מתקשה להכריע ארגון טרור נחות ממנה בגודלו ובחימושו.
השאלה המבקשת תשובה למעשה, היא האם זו תוצאה של מגבלות הטכנולוגיה, או שמא חל כרסום יחסי ברוח הלחימה של צה"ל בכל הרמות, המנטרל את עליונותו הטכנולוגית המובהקת. "מלחמת העפיפונים ובלוני התבערה" שהתחוללה לאורך גבול הרצועה בשמונת החודשים האחרונים מחזקת שאלה זו עוד יותר.
במאמרו של
גרשון הכהן "מגבלותיה של עליונות טכנולוגית"
1 הוא בוחן סוגיה זו תוך פזילה לאירועים מוכרים מן ההיסטוריה הצבאית. אולם, בסיום המאמר נותר הקורא עם תחושה ברורה של אי-מיצוי הסוגיה. שכן לצד כל דוגמה המוכיחה את חשיבות רוח הלחימה בשדה הקרב, ניתן למצוא באותה היסטוריה הוכחה אחרת, המוכיחה את הטענה שיכולות וטכנולוגיה עדיפה שקולות, ולעיתים אף עולות, על רצון עז ורוח לחימה למופת. לא חסרות לכך דוגמאות בתולדות ישראל וגם לא בהיסטוריה של עמים אחרים. הכהן מביא, למשל, את סיפור מלחמת "טרויה" כעדות לכוחה של תחבולה (הסוס הטרויאני) בהכרעת המלחמה. אותה היסטוריה עצמה מביאה את סיפורו של ליאונידס מלך ספרטה, בקרב מרתון נגד הפרסים, המוכיח את הצד השני של המטבע - לא תמיד די במלחמת גבורה בכדי לשרוד.
מלחמות מגלמות כמעט תמיד מאבקים בין רצונות לאומיים (או קבוצתיים אחרים). את הרצונות הללו מבטאים מנהיגי המחנות היריבים. לפחות אחד הצדדים הלוחמים, בדרך כלל היוזם, יוצא למלחמה מתוך אמונה בעליונות יכולותיו על האחר והוא מצפה לסיימה בניצחון - כפיית רצונותיו על היריב. הצד האחר מוצא עצמו בכפת; במקרה הטוב מבחינתו היוזם טועה ובמקרה הפחות טוב הוא ניצב פני הדילמה - הפסד
2 או כניעה ללא מלחמה.
עורף תומך
גרשון הכהן מסתפק למעשה באמירה הלקונית שרוח לחימה היא עיקר במאבק הרצונות המלחמתי ומשלם מס שפתיים שולי לחלק השני של המשוואה - הטכנולוגיה או העוצמה הקשה; בכך, לדעתי, הוא טועה בניתוחו.
רק כאשר בנקודות העימות הישיר ניצבים זה מול זה לוחמים אנושיים, המבחן האולטימטיבי הוא רוח הלחימה. ככל שהלחימה נעשית ממרחק גדול יותר והיא ומשקל העימות האנושי הישיר בה מצומצמים יותר, עובר המבחן האולטימטיבי מהלוחם (מפעיל מערכות הנשק) אל המנהיגות ואל העורף התומך - שני גרומים שלכאורה אינם נמצאים בעימות אישי ישיר עם האויב.
כאשר דנים במגבלותיה של עליונות טכנולוגית, חייבים להצמיד לדיון לצד מעלותיה של רוח האדם הלוחם, גם את מגבלותיה. בדיון שמעלה הכהן בעניין העפיפונים (והבלונים), קשה להאמין "שרוח צה"ל" אינה מספיק איתנה ונחושה בכדי לחסוך מתושבי עוטף עזה את תחושת המחנק הביטחוני, הסיכונים האישיים והנזקים הכלכליים שחוו במשך כ-8 החודשים האחרונים של התפרעויות חמאסיות על הגדרות.
ניתן לקבל הסבר מוגבל להפתעות החיוביות שמזמנת לנו רוח האדם במבחנים קיומיים בהשוואה לתרומה של עליונות טכנולוגית שאין בה שאר-רוח.
אולם יש לזכור שגם אחרי עליונות טכנולוגית בשימוש צבאי עומדת רוח האדם. יתכנו מצבים בהם פרץ אדיר של עוצמה שמקורה ברוח האנושית, יגבר על מצבים נומינליים בהם היתרון היחסי נמצא לכאורה בידי האויב. הואיל ורוח זו חופשית וגמישה קשה למדוד ולהעריך את הפוטנציאל המלא - אופן הופעתו, עוצמתו וביטויו המעשי - הגלום בה ובכך מצוי גורם של הפתעה או הערכת-חסר. לטכנולוגיות, מאידך-גיסא, יכולות מוגבלות וסופיות ואין לצפות שמטבע בריאתן תדענה להשתדרג מעצמן כהרף-עין
3.
רוח האדם יודעת גם להפתיע לרעה, וגם זאת יש לקחת בחשבון במאזני-העוצמות.
במציאות, איש אינו מוותר במודע ומרצון על עיצוב והאדרת רוח הלחימה וכושר העמידה הלאומיים, בין אם מדובר בצבא או באוכלוסייה האזרחית. רוח זו היא "מקדם ביטחון" של העוצמה הכוללת, אשר גם אם אין יודעים מראש את מלוא עוצמתה, ניתן להעריך את עצם מציאותה ויכולותיה.
בפועל אנו גם מתגברים את רוח האדם באמצעים טכנולוגיים ככל שיכולתנו וכישורינו מאפשרים זאת. לכך שורת תכליות: הקטנת השחיקה בנפגעים במהלך העימות, צימצום הנזקים החומריים ומיקסום הפוטנציאל הסמוי לרגעי המבחן הקריטיים. רוח האדם באה לכל ביטוי מיטבי בנסיבות בהן עומד האדם למבחן אולטימטיבי, אז יודעת רוחו למצות כל מה שעומד לרשותה ובכלל זה הכושר הטכנולוגי.
