לתוך הביצה הזו נכנסו לקיבוצים מה שהם מגדירים כיום "צרה צרורה", ההרחבות הקהילתיות. להרחבות הגיעו אנשים כמוני, שלא רצו להיות קיבוצניקים, אך רצו להתגורר בהרחבה קהילתית, שהוצגה לקהל הנרחב כשלווה ואיכות חיים במחיר נוח.
כל הפרסומים בחסות המדינה יצרו מצג כי מדינת ישראל, בעלת הקרקע, מעודדת את הגידול הדמוגרפי בקיבוצים, ומבינה שכדי לשרוד יש להשתנות ולהתרחב.

כשהנסיכים בקיבוצים הבינו שהנטע הזר שבקרבם עלול לנדנד את שלטונם הפרטי ציבורי, הופסקו ההרחבות. על-מנת שמחד לא ייאלצו להשיב את אדמות המדינה למדינה, ומאידך לא יקבלו חברים חדשים לאגשח"ים כשותפים בעסקים אותם פתחו שנים ארוכות, "המציאו" מעמד ביניים, שמקומו לא מוכר בפקודת האגודות השיתופיות המטמיעה דוקטרינת שוויון מוחלט בין החברים, בשם "חברים במעמד עצמאי".

מסיבות פוליטיות המדינה המשיכה לתת לגופים הפרטיים הללו זכות המלצה על מועמד להקצאת קרקע, זכות שנוצלה שנים שלא כדין לגביית כספים אסורים – ובחלוף העיתים קיצצה מעט בסמכויות אלה אך לא בטלה אותן בחקיקה.

כפועל יוצא מכך הקיבוצים כיום אינם קהילה הומוגנית – בג'ונגל הזה יש כאלה ששווים יותר ויש כאלה ששווים פחות. להלן סדר המעמדות:

מעמד המלוכה – חברי האגש"חים הוותיקים

מעמד הביניים - החברים באגש"ח במעמד עצמאי

מעמד הזרים המתבוללים – תושבי ההרחבות שקבלו תחושת ערך והשתייכות והתבוללו תחת שלטון הנסיכים.

מעמד הזרים המורדים - תושבי ההרחבות מאגף האיקסים האאוטסיידרים והטרבל מייקרים.

המעמד הנמוך - שוכרי בתים בקיבוץ או בהרחבה שצריכים לומר תודה על הכבוד כי הם "רק שוכרים".

במצב שנוצר היה מצופה שהרשות האזורית תפעל לאיחוד המעמדות בקהילות הקיבוצים ותימנע מהפרד ומשול. מה שלא תמיד קורה, ובאופן נחרץ קורה בדיוק להפך במועצה האזורית הגליל העליון. זו נהנית כלכלית מן המאבקים ופועלת באמצעות אגודות ועמותות שכביכול רק זוכות לתקצוב על-פי צו התמיכות, כדי להסדיר מערך ג'ובים מתחת לרדאר, ולפנק את בני המעמדות העליונים על חשבון המיסים של בני המעמדות כולם.

בנימה אישית, זמן קצר לאחר שהגעתי להתגורר בהרחבה במעיין ברוך נחשפה בפניי השיטה והפער העצום בין מה שנראה פסטורלי ומלח הארץ לבין המציאות. על הרקע הזה יחד עם חברים טובים פעלנו במסגרת התנועה לחופש מהתאגדות, אחרינו קמה עמותת "אביב בגליל וכיום ביחד בהתאגדות ארצית מכל ההרחבות בישראל מהדרום ועד הצפון יצרנו מטה מאבק להסדרת המרחב הכפרי. מה שמדהים שחברו אלינו חברי קיבוצים ותיקים שאינם חלק ממשפחות ה"נסיכים" שחוששות לאבד שליטה. המרד הזה סחף אחריו רבים וטובים.

את השיטה הזו של שעטנז ציבורי ופרטי יש להפסיק. יש להחזיר את המושכות לרשות המקומית, ולייצר ממשק בין רשות לתושב ולא בין רשות ליישוב או אגש"ח.