החיים שלנו בידיים שלכם

איכשהו זה ברור לכולנו. אנחנו יודעים במה מדובר, ויודעים עם אלו סכנות אנחנו מתמודדים. אבל כמו כל דבר אחר בחיים, אנחנו די מדחיקים את זה. אני מדבר על המלחמה הגדולה שמתקיימת כאן על הכבישים שלנו. המלחמה בתאונות הדרכים. הייתי רוצה לדבר במספרים על הרוגים בשנה שעברה, מול הרוגים של השנה, ולסכם את זה בירידה או עליה. זה יהיה מצומצם מידיי לדבר על זה ככה. כי לכל מלחמה יש את פצועים שנשארים שם, ולכל תאונה יש ההרוגים שלה אבל יש גם את הפצועים שלה. אלו שלא בהכרח נספרים אלא מסתכמים במילים יבשות, עם מכות יבשות. הגדרות של פצוע בינוני, פצוע קל עד בינוני, או רק פצוע קל. כשהיינו בצבא ידענו שכשמדובר במה שנקרא פצוע בינוני, אז המצב הוא בלתי הפיך. בינוני זו רק מילה עדינה לתאר לנו מצב נורא.

בעוד שהמשפחות של ההרוגים מקבלות בשורה אחת מרה שאיתה הם צריכים להתמודד כל החיים, המשפחות של הפצועים מקבלות בשורה אחת מרה אבל שהיא ארוכה מאוד. מדי יום מידי שעה. ההתמודדות רק התחילה. אם זה שיקום ואם זה נכות, אם זה בית שכל הנטל הכלכלי שלו נופל על כתפיים צרות מאוד, ואם זה העובדה שכל המעגל המשפחתי משתנה.

אבל כמו תמיד בואו נתחיל בנתונים מספריים שליקטתי מאתרים שונים. להבין במה מדובר, ולאלה שאוהבים לדבר רק במספרים ולא באוויר. על-פי נתוני ארגון הבריאות העולמי בכל שנה נהרגים בתאונות דרכים מיליון ומאתיים אלף איש. בין עשרים לשלושים מיליון נפצעים. בישראל אפשר לומר שהנתונים מעודדים. אם לפני ארבעים שנה היו כאן כעשרים הרוגים לכל מאה אלף איש, היום מדובר על ארבעה לכל מאה אלף. האם אנחנו נוהגים טוב יותר מבעבר? לא בטוח. המכוניות שלנו היום בטוחות יותר. יש מערכות רכב חדישות שנועדו לעזור לנו, יש כריות אוויר, מערכת בקרת יציבות וחיישנים שונים ומשונים. אבל אם ניקח נתון אחר למשל, הרוגים בישראל למול מספר רכב בישראל, המצב שלנו הרבה פחות טוב. כחמישה עשר הרוגים לכל מאה אלף מכוניות.

נמשיך לנתונים שנתיים. בישראל נהרגו יותר משלושים אלף איש בתאונות דרכים מאז קום המדינה. יותר מבכל המלחמות ופעולות האיבה. משאיות אחראיות לכעשרים אחוזים מהתאונות בישראל ועשרה אחוזים מכלל ההרוגים בתאונות הדרכים הם רוכבי אופנוע. כשליש מההרוגים הם הולכי רגל וחלק גדול מהם נהרג בעודו הולך כחוק על מעבר החציה.

במחצית הראשונה של 2018 נהרגו 151 איש. בשנתיים האחרונות יש "אורחים חדשים" בנתוני ההרוגים והם רוכבי האופניים הממונעים ושאר כלי המשחית הממונעים. כבר עשרה אנשים איבדו את חייהם השנה כשהם רוכבים על אופניים חשמליות. אחת מכל חמש תאונות נגרמת בגלל הסחת דעת, שזה שם כולל לכל פעולה שגורמת להסחת דעת של הנהג. זה יכול להיות התעסקות בטלפון, שליחת הודעות, התעסקות ברדיו, אוכל, שתיה או הסבת מבט לילד שיושב מאחור ובוכה בגלל סיבה מוצדקת או לא.

ומה היה לנו בחודש האחרון

ביום 26 לחודש בבוקר תאונה קטלנית בצפון. נהג משאית נהרג. מה קרה עם הפצועים? הם עוד נתון שממשיך לחברות הביטוח ולמשפחה שצריכה להמשיך עם זה. ביום 23 לחודש הרוג בתאונת אופנוע. ביום 20 לחודש שני הרוגים בכביש שש. ב-19 לחודש הרוג בתאונה בצפון. ב-17 לחודש הרוג בתאונת אופנוע. 16 לחודש הולכת רגל נהרגה על-ידי אוטובוס. 11 לחודש, פצועה קשה הולכת רגל. ב-11 לחודש ילד פצוע קשה כשחצה במעבר חציה. ב-7 לחודש ילד הרוג בתאונה בצפון. אני לא סופר את ההוא שפגע מאחור בשני כאן בעיר, לזה ששפשף את הרכב השני שבא ממול בכביש העוקף ממשית לזינמן, ועוד מאות תאונות "קלות" שאנחנו רואים ושומעים מדי יום ליד הבית, העבודה, או סתם בדרך לטיול.

מה אפשר לעשות?

האמת, אני בדיוק כמוכם. גם אני נוהג מדי יום ברכב שלי. גם אני תמיד ממהר לעבודה, לפזר את הילדים או לאסוף את הילדים. גם אני צריך לענות לטלפון דחוף וגם אותי מעניין מה שלחו לי בוואטסאפ ולאיזה פניה לפנות הוויז ממליץ.

גם אני חושב שהמשטרה מתעסקת בשטויות במקום בדבר האמתי, שהיא נותנת דוחות רק כדי למלא את המכסה, ובכלל הדוחות והנקודות לא תורמים כלום מעבר לתרומה נכבדת לקופת המדינה. גם אני חושב שכולם אשמים חוץ ממני, שכל הנהגים בישראל נוהגים בחוסר תרבותיות, חותכים בלי אבחנה, וגם אני חושב שהורים שמסיעים את הילדים שלהם בלי חגורה נוהגים (תרתי משמע) בחוסר אחריות, ושהורים שמאפשרים לילד שלהם אופניים חשמליות עושים טעות.

גם אני מאשים את כולם אבל לא מצביע קודם כל על עצמי. במה אני יכול להשתפר. האם אני יכול להניח את הנייד בצד ולא להתעסק איתו, האם אני יכול להירגע רגע עם הגז? האם אני יכול שלא להסתובב בגלל שהבת שלי קוראת לי מאחור. האם אני יכול לוותר בכביש גם לזה שחתך אותי? האם אני יכול לבקש מהנהג שאיתו אני נוהג שירגיע קצת, שלא ידבר בנייד, שלא יסכן את החיים שלי או שאני מתבייש? האם אני יכול להיות המורה לנהיגה של הבנות שלי? אלו שיושבות מאחור ולומדות ממני איך לנהוג? ואם לא בשבילי אז לפחות בשביל הבנות שלי?