א. בושה וחרפה

משך שנים התייחסו לטענות העולים במעברות, ובעיקר, לתימנים, כי קצצו את פיאותיהם, ולפעמים גילחו בכוח את זקניהם, כאל אגדה עירונית גרועה. קיצוץ פיאות וזקנים הנו מעשה אנטישמי בוטה, שהחריף במהלך השואה. והנה, ארכיון צה"ל חשף מכתב של אלוף שמעון מזא"ה, אז ראש אכ"א, אודות התנהגות חיילים במעברות.

אלוף מזא"ה ציין במכתבו, "... נתקבלו תלונות מספר מתושבי מעברות ... על מקרי פגיעות ברגשות הדתיים מצד אנשי צבא. מקרים אלו התבססו בשיחות בין חיילים לבין תושבי המעברות - מבוגרים וילדים - שפגעו ברגשות אלו, גזיזת פאות ילדים וכד'". מתי טוכפלד, שחשף בישראל היום את המכתב, העיר, שמכתב מזא"ה הגיע יותר מחצי שנה אחרי שוועדת חקירה ממשלתית קבעה, כי גזיזת פאות ילדי העולים נעשתה באופן שיטתי ומכוון - מסקנה, שהייתה אמורה לעצור את הנוהג כבר אז.

ב. עדיין טס

במוזאון התעופה יאנקי בשדה-התעופה וילוֹ ראן בעיר בֶּלוִיל, מישיגן, חגגו יום הולדת 75 למפציץ B-25D מיטשל - היחיד, שנמצא עדיין במצב טיסה.

את המטוס ייצרה חברת נורת' אמריקן בקנזס סיטי, מיסורי, בדצמבר 1943, והוא הספיק לקחת חלק בקרבות בזירת הים התיכון במלחמת העולם השנייה. מטוסים אחרים מהדגם הזה יוצרו במפעלי החברה בקליפורניה - כיוון שמשרד המלחמה חשש, שהיפנים יפציצו את המפעלים - והם זכו לכינוי B-25C.

למיטשל דגם D יש מהירות גבוהה יותר מלשאר דגמי המפציץ מיטשל, והוא ניחן בתמרון משופר. לכן, יכול היה לטוס נמוך ומהר, הודות למנועיו, שהעניקו לו סחב עצום.

אחרי שיצא מזירת הים התיכון, הועבר המטוס לחיל-האוויר המלכותי הקנדי בחוזה החכר-והשאל, ושימש להדרכה. אחר כך נמכר המטוס לאדם פרטי, ורק בשנת 1988 רכש אותו המוזאון, המתמחה במטוסים ממלחמת העולם השנייה, ובו הוא מוצב עד היום.

חמש שנים שיפצו מתנדבי המוזאון את המטוס, שזכה לכינוי, 'יאנקי ווֹרייר' (לוחם יאנקי). ציוד הלחימה - מקלעים וצריחים - שהסירו הקנדים, הוחזר למפציץ, והמטוס חזר לטוס, למרות גילו המתקדם. בין השאר, מטיסה אותו קפטן דיליין בוּטאקאווֹלי, אחת מחמש הנשים היחידות, שמטיסות מפציץ מיטשל.

למיטשל היה צוות של שישה, והוא נשא כ-1,500 ק"ג של פצצות (אך בטיסתו הקרבית האחרונה נשא כשני טונות פצצות). עוד ידוע מיטשל כמפציץ רועש במיוחד. נהגו להגיד, כי טייסיו התחרשו באוזן שמאל, וטייסי-המשנה - באוזן ימין.

ג. אינם חותרים למגע

בעוד הוויכוח סביב דבריו של אלוף מיל' יצחק בריק, נציב קבילות החיילים (נקח"ל), מעצים, צצים לנגד עינינו סימנים רבים, כי משהו רע מאוד עובר על צבאנו, ממש כמו שאיתרע לו בראשית שנות החמישים. אפשר לסכם זאת כאי-חתירה למגע, ואיני סבור, כי זה תוצא (אפקט) אלאור אזריה, אם כי הועצם על-ידו. יותר מארבעה עשורים נדמה, שהחתירה למגע אינה הקו המנחה את חיילי צה"ל. ראינו עשרות אירועים כאלה, ולצערי, אין כל סימן, שהתופעה המכוערת תיפסק. נזכיר, כי בטרמפיאדה ליד גבעת אסף בבנימין, כמו בצומת עפרה הסמוך, היו חיילים, שנמצאו בכוננות לפיגועים, והם לא ירו על המפגעים.

גם בפיגוע בצוערי בית-הספר לקצינים בטיילת ארמון הנציב, בינואר 2017, לא הגיבו החיילים כמצופה. ובאחרונה גם ראינו חיילות בגדוד קרבי, שלא ידעו לתפעל את נשקן כשהוטרדו על-ידי ערבים. אל"ם מיל' רז שגיא, יו"ר הפורום לחוסן צה"ל, אומר, שצה"ל הופך את עצמו יום-יום למשהו, שאינו צבא. "אם חיילים בורחים כשיורים עליהם, אז הצבא שלנו בבעיה. כל לוחם צריך לשוש אלי קרב", הוא קובע.

בצדק, הוא אומר, "צה"ל מאבד היום את רוח לחימתו". לדבריו. "את רוח צה"ל אי-אפשר להחליף כמו ציוד בימ"חים". ושגיא מוטרד מאוד. "את הדברים הטכניים קל לתקן".

לאביב כוכבי, הרמטכ"ל הנכנס, מחכה משימה כבירה. תיקון רוח צה"ל. לדברי רז שגיא, זה תהליך ארוך ומפרך, שדורש נחישות.

ד. עיתונאים בקו החזית

העיתונות, כתבו, לפני כעשרים שנה, בני הזוג אלווין והיידי טוֹפלר, בספרם, מלחמה ואנטי-מלחמה, אוהבת לעסוק בעצמה. נזכרתי באמירתם כשקראתי על בחירת איש השנה של שבועון החדשות טיים. העיתון בחר בעיתונאים, שנהרגו במהלך תפקידם, או שילמו בחייהם ובחירותם על עבודתם, כמייצגים הבולטים של 2017. העיתון קורא להם, "השומרים". האומנם?!

לפני כמה שבועות קראתי בעניין רב את ספרו של רון בן-ישי, כתב חזית, שמתאר את ניסיונו ככתב באזורי עימות. התעניינתי בספר כיוון שאני מעריך את בן-ישי מחד-גיסא וחוקר את התופעה של עיתונאים, המסתכנים עבור סקופ, סיפור בלעדי.

אד פלשנטל, עורך טיים, נימק את הבחירה בכך ש"השומרים" מסתכנים כשהם מחפשים אחר האמת, מבקשים את העובדות החיוניות לחברה ומדברים בקול רם. "כאשר בחנו את האפשרויות, התברר לנו שהמכנה המשותף לרבים מן הסיפורים של השנה היו המניפולציה והעיוות של האמת", הוסיף העורך. ואולי לא היו דברים מעולם בעיתונות של שנת 2017. העיתונות השתנתה בעשורים מאז פרסמו בני הזוג טופלר את ספרם. כיום, גם בארצות-הברית, היא רווּיה בבעלי עניין - 'צלבנים', קרא להם אחד ממוריי - שמעוניינים לקדם רעיונות במקום לדווח.

למרות הכל, רוב העיתונאים, שנהרגו בשנים האחרונות ברחי העולם, הם עיתונאים מקומיים (סטרינגרים), שהעיתונות אוהבת לשולחם למקומות מסוכנים, במקום עיתונאיהם, גם כי הם בני המקום, ששולטים בשפה ובמנהגים.

ה. קיבל מקרר

כשמלאו לאנדרו אִי סלאווֹניק 101 שנה, הוא נשאל לסוד אריכות ימיו. סלאווניק, ששירת בחיל-האוויר האמריקני במלחמת העולם השנייה, הסביר, שזה בגלל שהוא שותה יום-יום פחית בירה קוּרס לייט, והדבר פורסם בעיתונות.

למחרת בשעה ארבע אחר-הצהריים, זמן שתיית הבירה אצל סלאווניק, הגיעה לביתו בעיר מקמוראי בפנסילווניה תשורה מחברת מילר-קורס, יצרנית הבירה - מקרר עמוס בפחיות קורס לייט ואפודות, שנושאות את סמלי חברת מילר, לו ולמשפחתו. למחרת הציעה חברת מילר-קורס להטיס את סלאווניק ואת בוב, בנו, למטה החברה בעיר גולדן, קולורדו, כדי שיחזו בייצור הבירה האהובה עליו.