בשני פסוקים מקראיים פרוזאיים לעילא כלואה שירה. בשניהם עומדים אלה סמוך לאלה החיים והמוות, החיים שהיו והמוות שבאורח בלתי נמנע יבא.

קשה להעלות על הדעת סיפור שכולו פסק דין מקפיא דם על בנים ועל אחים מן השורה של המתוקנים בבני אדם, הגולשים בשנאתם ובקנאתם - היינו הך - אל תהומות בהם הם מוותרים על אנושיותם. אחי יוסף נמנו להרוג את אחיהם על חלומותיו, ולאמלל את אביהם על שאהב את יוסף מכל בניו. הם היו מוגי לב משאת באשמת רצח אח (fracticide) ישירה, ועל כן השליכו את הנער לבור למות שם לבדו לבל ישפכו הם את דמו, ומכרו אותו לעבדות כשהתקיף שבהם חסך את חייו. אבל גם האח המושיע, כביכול, לא הושיע את אביו מאבל שווא כבד מנשא. הם טבלו את כתונת האח שנמכר עירום ועריה ה בדם שעיר, שלחו אותה לאביהם ואמרו "הַכֶּר-נָא הַכְּתֹנֶת בִּנְךָ הִוא אִם-לֹא" (בראשית ל"ז, ל"ב). הוא הכיר אותה. יוסף החי מת. "וַיִּקְרַע יַעֲקֹב שִׂמְלֹתָיו וַיָּשֶׂם שַׂק בְּמָתְנָיו וַיִּתְאַבֵּל עַל-בְּנוֹ יָמִים רַבִּים" (שם,ל"ד). הם רצחו אותו (patricide), לא רצח חד באחת, רצח שנמשך יום יום עשרים ושתיים שנה. הם לא דיברו. האחים לא דיברו. יוסף שעלה פלאות לגדולה והיה חמשנה למלך ויכול היה לדבר - לא דיבר. אי-אן בעולם יש אב שכך עשו לו בניו? אי-אן בעולם יש בנים שאינם מתוודים אחר עשורים על עוונם? אי-בן המניח לאביו מאוהבו להתאבל עליו עד רדת שאולה כי מת והוא חי? אין.

הרעב, האכזר בדברי ימי האדם, שולח את האחים מצרימה, ושם הם מגלים כי הנסיך שגבר בחוכמתו ובקסמו על מפלצת הרעב הוא האח אותו העלימו עירום מבגד ומחירות מעולמם ומעולם אביהם. הוא חי. הוא מִחיה גדולה לכל מצרים. הוא מִחיה להם, לאביו. הם שבים ומגידים לאביהם "עוֹד יוֹסֵף חַי וְכִי-הוּא מֹשֵׁל בְּכָל-אֶרֶץ מִצְרָיִם" (שם מ"ה כ"ו). האב הישיש, הנמק כבר באבלו שנים הרבה, איננו מאמין. לא שיוסף לא נטרף. לא שהוא לא מת. לא שהוא עוד חי. "וַיָּפָג לִבּוֹ". לבו לא הלם עוד. עצר מלכת. היה בהפוגה. הוא מת לרגע. תדהמה קוטלת. אבל בספרם לו דבר דבור על אופניו, הוא התאושש, "וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקֹב אֲבִיהֶם" (שם,כ,ז). הוא קם לתחיה, ואז אומר הכתוב, "וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל רַב עוֹד-יוֹסֵף בְּנִי חָי אֵלְכָה וְאֶרְאֶנּוּ בְּטֶרֶם אָמוּת" (שם, כ"ח). לכאורה פרוזה של רצף הדברים, של סיפור המעשה על-פי סדרו. עכשיו שבני חי, יש עם לבי להיטלטל עד מצרים מיד, כי על כן אינני יודע יום מותי, והוא יכול למות עליי שנית עד שאמתין לו כאן. פשוט. לאמת, שירה צרופה. "בְּנִי חָי - בְּטֶרֶם אָמוּת". הוא מת בחיי, עכשיו הוא חי בשארית חיי. אם 'אֵלְכָה וְאֶרְאֶנּוּ' או אם יבא ויראני, אחת היא לי. הוא חי בשנים המעטות שזקנותי שומרת לי עוד. זה אושרי, זה מה שבישרתם אותי. אינני בא חשבון עמכם, לא כל הימים עד הנה, לא היום. כי 'רַב עוֹד-יוֹסֵף בְּנִי חָי'! פסוק של תמצית מרוכזת וצפופה בה מילים אומרות מה שביניהן לא רק מה שבתוכן.

האב הזקן הולך אל בנו. הבן האובד הולך לקראת אביו. הם נפגשים באמצע דרך הלקראת ההדדית. "וַיִּפֹּל עַל-צַוָּארָיו וַיֵּבְךְּ עַל-צַוָּארָיו עוֹד" (שם מ"ו, כ"ט). יוסף על צווארי אביו, האב על צווארי בנו, זה בוכה וזה בוכה עוד, ואז ניתקים השניים זה מחיבוקו של זה, יעקב מביט בבנו והכתוב אומר עליו "וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל-יוֹסֵף אָמוּתָה הַפָּעַם אַחֲרֵי רְאוֹתִי אֶת-פָּנֶיךָ כִּי עוֹדְךָ חָי" ( שם, ל'). לכאורה, שוב, פשוט. עכשיו שראיתיך איני צריך להאריך עוד חיי, שלמו ימיי. אך יש בו בכתוב רב יתר מזה. "אָמוּתָה הַפָּעַם", משמע כבר מתתי בעבר מיתה ממנה חייתי, וכיון שחייתי - אותה מיתה לא הייתה מיתה, עכשיו שאתה חי מיתה שאמות, תהיה מיתה ממנה אין תחייה. אבל יש בו בפסוק גם מה שמצאנו בפסוק הבשורה. "אָמוּתָה - כִּי עוֹדְךָ חָי". אמות בחייך. אחיך עשו אותי לאב המקבר את בנו החי ואתה מת. עכשיו שב העולם המתוקן למקומו, אתה הבן, תקבור את אביו. אחיך החריבו עלינו את העולם ועשו אותו אסון בו כורים אבות בור לבנים. עכשיו, אני על צוואריך אתה על צוואריי יודעים, אמות בחייך, רק אנא ממך, כשהלב נעול עדיין וייפתח רק מאוחר יותר, "וְעָשִׂיתָ עִמָּדִי חֶסֶד וֶאֱמֶת אַל-נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם" (שם, מ"ז, כ"ט).

המוות שתמיד בא והחיים שתמיד תמים, נתקלים ה בזה בסיפור הצללים הקודרים שירדו על אנשי מעלה שנקלעו למערבולות שמביאה עמה השנאה, הנקם, הכלימה, האהבה בסופו של דבר האהבה המקלקלת את השורה והמתקנת את השורה. האומר "בְּטֶרֶם אָמוּת" יודע כי כל ימיו הם ימי טֶרֶם אָמוּת. גם יצחק, אבי יעקב ועשו. אומר לבנו הבכור "וְעַתָּה שָׂא-נָא כֵלֶיךָ תֶּלְיְךָ וְקַשְׁתֶּךָ וְצֵא הַשָּׂדֶה וְצוּדָה לִּי צָיִד. וַעֲשֵׂה-לִי מַטְעַמִּים כַּאֲשֶׁר אָהַבְתִּי וְהָבִיאָה לִּי וְאֹכֵלָה בַּעֲבוּר תְּבָרֶכְךָ נַפְשִׁי בְּטֶרֶם אָמוּת" (בראשית. כ"ז,ג'-ד'). גם רבקה אומרת לבנה "וְהֵבֵאתָ לְאָבִיךָ וְאָכָל בַּעֲבֻר אֲשֶׁר יְבָרֶכְךָ לִפְנֵי מוֹתוֹ" (שם י'). אבל ה'בְּטֶרֶם אָמוּת' של יצחק עניינו מה אדם חייב לעשות בעודו חי, ורק הוא יכול לעשות בעבור החי. זה 'בְּטֶרֶם אָמוּת' של חובה המוטלת על מי שרואה עצמו אחראי למה שיבא אחריו, שאם הוא לא יברך את בנו - בנו עתיד חלילה לחיות כל חייו יתום מברכה, או בכלל, שאם הוא לא יבנה בית - לא יהיה בית לצאציו, שאם הוא לא יסלול דרך - יתעו בניו אחריו למחוזות זרים. זה "בְּטֶרֶם אָמוּת" האומר בהכרה כי ידיעה שהמוות אורב תמיד מאיצה באדם לעשות לאלתר, כי מרחב העשייה האחד בעולם, הוא מרחב החיים.

"בְּטֶרֶם אָמוּת" של יעקב שונה. הוא לא מה שאני חייב לעשות בעודי חי בעבור זולתי. הוא מה שהזולת חייב לעשות בעבורי בעודני חי, שאם לא ייעשה ייגמרו חיי באכזב. שחייתי אותם לשווא. הגדולה במשאות חיי היא לראות את בן זקוניי עושה חיל בדרכי החיים. אם לא אזכה לכך בחיי, נכזבה תוחלתם. המוות עולה בסולם הכמיהה הגדולה ומפיל אותה, את הכמיהה עצמה, אחור. זאת יכולה להיות כמיהה לזכות 'בטוב בנים לבניך', 'בטוב ירושלים', בטוב קץ הגלות, בטוב פריחת השלום, ואם יד נעלמה הפילה את כל הכמיהות האלה לאחור ולא באתי עדיהם בטרם אמות, מה טעם היה לחיי.

ויש "בְּטֶרֶם אָמוּת" שונה, במשלי. "שְׁתַּיִם שָׁאַלְתִּי מֵאִתָּךְ אַל-תִּמְנַע מִמֶּנִּי בְּטֶרֶם אָמוּת", אומר החכם באדם בספר משליו, "שָׁוְא וּדְבַר-כָּזָב הַרְחֵק מִמֶּנִּי, רֵאשׁ וָעֹשֶׁר אַל-תִּתֶּן-לִי, הַטְרִיפֵנִי לֶחֶם חֻקִּי. פֶּן אֶשְׂבַּע וְכִחַשְׁתִּי וְאָמַרְתִּי מִי ה', וּפֶן-אִוָּרֵשׁ וְגָנַבְתִּי, וְתָפַשְׂתִּי שֵׁם אֱלֹהָי" (משלי ל',ז'-ט'). בפסוקים האלה לא מרחפת אימת המוות. ה"בְּטֶרֶם אָמוּת" משמעו מורכב. אין בחייו של האדם - האדם המאמין בהשגחת יוצר האדם שהוא לא רק אלוהי הגורל אלא אלוהי המופת, בורא עולם חסד וצדק - מענה לשאלות כמו צדיק ורע לו - רשע וטוב לו, כמו חלוקת העושר והאושר על-פי אמות משפט היאות לשופט כל הארץ, כגון גבולות האמונה. ייתכן כי בעולם האמת, העולם הבא, יש לכל התהיות העמקות משאול מענה, ואדם נתבע להאמין כי צדק בושש לבא בארץ כדי לבחון את חוסן אמונתו של האדם, כמו ה'עוד זה מדבר וזה בא' של השטן באיוב, הניתך עליו לשם מדידת מידותיו. בעל ספר משלי אינו משלים, אבל מכיר באין-אונותו אל עומת חידות הקיום, אך כדי לשמור על שפיותו הוא מבקש למצער לדעת כבר בעולם הזה ולו רק שתיים מן הרעות המושלות בעולם ולהבין על מה ולמה ולאיזו תכלית התיר האלוהים את רצועתם. הוא יחיה שארית חייו מפויס יותר אם יודו לו למעלה ויודיעוהו דבר. השתיים שהוא מבקש לדעת 'בְּטֶרֶם אָמוּת' ויתוודע למענה האלוהי רק אחרי מותו, הן למה הופקר העולם לשקר ולכזב-אחת, ושתיים, מדוע רודפים פערי עתק בין שועים שיש להם הרבה יותר מכל שהפ זקןקים לו לבין עניי ארץ שיש להם הרבה פחות ממה שהם צריכים לקיום בכבוד. השאלות, בפסוקי משלי, אינן עיוניות, פילוסופיות. הן אינן נשאלות מפני שהן חותרות לקבל תשובה. אין. אין יודע למה אין, אבל אין. לכן המשאלה היא, "שָׁוְא וּדְבַר-כָּזָב הַרְחֵק מִמֶּנִּי". איני יכול להתמודד. השקר מנצח תמיד את האמת. כל שיכול להציל אותי הוא שמן השמים תשמור דרכי מעלות עליה השקר ואת שביליי מדרוך בהם הכזב, וכן להצלתי, איני רוצה להיות לא למעלה על גלגל מזלות הלחם ולא למטה רק "הַטְרִיפֵנִי לֶחֶם חֻקִּי", די לי באותה פרוסה המתחלק כחוק מן הלחם השלם לרעבים הנמנים עליו. עד הנה שימרתי עצמי בכל כוחותיי מהיות אזרח צייתן בעולם השקר, מן המרוץ אחר הלחם גם בשובעי, אבל איני יכול עוד, אני עומד לבגוד, להכחיש אמיתות, לגנוב מפחד פֶן-אִוָּרֵשׁ ואהיה לעני, להפר שבועת אמונים לה'. אם לא אזכה לשמירה המעולה שלך ביתרת חיי, בְּטֶרֶם אָמוּת, לא אזכה בחיי עולם אחרי שאמות, כי אבא אל עולם האמת, חוטא, חייב, אשם, חסר תקווה.

ה"בְּטֶרֶם אָמוּת" הזה של משלי לא עובר את מבחן הנבואה המטילה על האדם את האחריות על מעשיו. היא תובעת מן האדם לגונן, הוא, בכוחו ומכל צמתי רצונו, על דרכו מפני השקר הפולש, הכזב הכובש. "שָׁוְא וּדְבַר-כָּזָב הַרְחֵק מִמֶּנִּי" היא תפילת שווא. או אדם מתרחק, ואם אכן מה יבקש, או לא פורש ולמה יבקש.

חכמי ישראל נשענים על הנביא ישעיה באומרם "אמר רבי שמואל בר נחמן, מצינו שהכל ברא הקדוש ברוך הוא בעולמו, חוץ ממידת שקר שלא ברא, ומידת שווא שלא פעל, אלא הבריות בדו אותם מלבם" (פסיקתא רבתי פיסקה כ"ד). זאת אמירה נועזת אפילו יותר ממה שהורה רבי עקיבא במשנה אבות "הכל צפוי והרשות נתונה ובטוב העולם נדון והכל לפי רוב המעשה" (אבות פרק ג' משנה ט"ו). הרמב"ם מפרש, "כל מה שבעולם ידוע אצלו יתעלה והוא משיגו, והוא אומרו" כלומר לא רק שהוא, יתעלה, קרי הבורא, יודע שאדם עומד להיכשל בשקר, אלא גם 'אומרו', הוא גם בוראו, "אלא כל אדם בוחר במה שיעשהו, ...רצונו לומר: רשות כל אדם נתונה לו" (פירוש המשניות על אתר). זהו הפרדוקס הבלתי ניתן להתרה, למרות שרבים וטובים הציעו לו פתרונים. לרבי שמואל בר נתן אין פרדוקס. אלוהים לא ברא את השקר. אנשים בדו אותו מליבם. הוא פתור מ'הכל צפוי' בכזב, 'הרשות נתונה' כולה. כאמור רבי שמואל בן נחמן לא הניח הנחה על-פי דעתו. אילן גדול בו הוא תולה דבריו הוא בפסוק "פָּשֹׁעַ וְכַחֵשׁ בַּה' וְנָסוֹג מֵאַחַר אֱלֹהֵינוּ, דַּבֶּר-עֹשֶׁק וְסָרָה, הֹרוֹ וְהֹגוֹ מִלֵּב דִּבְרֵי-שָׁקֶר" (ישעיה נ"ט, י"ג) הנסוג מאחר אלוהיו בשקר, הגה והרה את השקר מלבו, 'הֹרוֹ וְהֹגוֹ'. כל כחש בה', גם פשע, גם עושק, גם סרה, הכל תולדה ממה שאדם מפעים בלבו. האיום של משלי - גונן עלי, הסר ממני פן "וְאָמַרְתִּי מִי יְהוָה וּפֶן-אִוָּרֵשׁ וְגָנַבְתִּי, וְתָפַשְׂתִּי שֵׁם אֱלֹהָי" הוא איום כוזב.

יש מיתה בעולם. הנותן חיים לכל חי קצב לכל חי קצבה. מי שיודע - מתיירא. מי שבוחר להכחיש - הוזה. מי שמתיירא יודע לומר "בְּטֶרֶם אָמוּת". אם כדי להספיק לעשות בעבור זולתו את כל המוטל עליו לברכה שנותר, שטעון השלמה, אם כדי להתחנן כי ייסורים שרדפו אותו כל חייו יניחו אותו לפני מותו, אם כדי לבקש שיסירו ממנו עוונות באחרית ימי חייו לבל ייכנס חייב לעולם האמת שם מחכים לו בבית משפט של מעלה. כל "בְּטֶרֶם אָמוּת" שונה מחברו אבל יש צד שווה לכולם. הזיקה לחיים. לחיים שהיו. לחיים שהינם. לחיי שיהיו, חיי עולם. בכל 'אָמוּת' יש חיים. לבד מ'אָמוּת' אחד, 'אָמוּת' של "וְהִנֵּה שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה, הָרֹג בָּקָר וְשָׁחֹט צֹאן, אָכֹל בָּשָׂר וְשָׁתוֹת יָיִן, אָכוֹל וְשָׁתוֹ, כִּי מָחָר נָמוּת" (ישעיה כ"ב, י"ג) שכולו קץ, כולו שעבוד החיים לחגוג את המוות, בהתרסה שהוא איננו מיירא אבל גם אין מתכחשים לו, אלא חוגגים אותו חגיגה שאין אחריה ולא כלום. אין לו "בְּטֶרֶם". כולו "אָמוּת". הפקר.