יש שופטים אתיופים

יש שופטות אתיופייות

לאחרונה מוּנה שופט ממוצא אתיופי בבית משפט השלום בתל אביב. הקהילה האתיופית בהחלט יכולה לסמן 'וי'. שמתם לב, במעוז הבורגני השיינקאי והאלטיסטי הלבן של העיר ללא הפסקה, בעלת התדמית הגזענית, יש שופט אתיופי!

אם לא די בכך, בחברה הפטריארכלית האתיופית המסורתית, שֶׁבָּה דמות הגבר היא הדומיננטית, נשברה תקרת הזכוכית בישראל - שתי נשים(!) שופטות לעומת גבר אחד בתפקיד. הנשים, ה'תופסות פיקוּד' הן ביתְרון. האם זו סנונית המבשרת את האביב הנשי בקהילה? ימים יגידו. יש לקוות שֶׁכן.

וּבשורה לקהילה: אחרי רבנים, ח"כים שופטים ודוקטורים אתיופים, כמו אלוף משנה בצה"ל, מדליה לרץ מרתון מנצח ועוד אנשים בעמדות מפתח - גם אתם יכולים! קחו כמודל להצלחה את אלה שזינקו לפיסגה, היפרדו מדימוי 'המקופח הנצחי' והגזעני שהדבקתם לעצמכם, וּצאו לדרך. וּבא לציון גואל.

מודל טיפולי

לאחרונה פורסם ש70% מהאסירים סובלים מלקויות למידה, ו-59% מהפרעות קשב וריכוז, ובקרב הנוער - 90%(!). אך הנתון המפתיע הוא, שלמרות השיעור הגבוה של ההפרעות, הטיפול בהם אינו תרופתי, כמקובל במקרים אלה - באמצעות ריטלין וקונצרטה - מחשש להתמכרות, אלא במתן כלים להתמודדות.

ואם האסירים יכולים - והדרך הטיפולית ללא תרופות הוכיחה את עצמה כיעילה - מדוע לא כל אחד, הסובל מהתופעה, יכול? מדוע אפוא המודל הטיפולי של שב"ס לא יעבוד אצל כולם? ראוי ליישם מודל זה לגבי כל האוכלוסייה, תלמידים כבגירים, ובכך ייחסכו תופעות לוואי מזיקות של התרופות הממכרות. גם אם הטיפול הפסיכולוגי מצריך אורך זמן, לעומת הטיפול התרופתי, אין ספק שבסופו של דבר זה כדאי ומשתלם.

הומורתרפיה

נהניתי לקרוא את מדורה של מיקה אלמוג במוסף של המדינה "טוּפל", הרווי חוש הומור (שהוא כשלעצמו תרפיה מובהקת) ומעלה חיוך רחב על דל שפתיים (וּבכלל, כידוע, הצחוק יפה לבריאות). שיטות סוּפֶּר-בריחה (וּמי קבע שבריחה זו לא תרפיה?), המהוות אנטי תיזה לשיטות הטיפול התובעניות והפופולריות בנות ימינו - ובראשן השיטה השכלית-התנהגותית הידועה בשם C.B.T - שיטות התובעות מאיתנו תיפקוד מתקתק, התמודדות עם מטלות החיים, ביצוע מיידי ואשר אומרות 'די לדחיינות'. שיטות השוללות מהנפש האנושית את הצורך הטבעי בפינוק. ורק מיקה אלמוג הנדיבה - בהפוך על הפוך שוללת מיתוסים וטבּוּאים מקצועית - מפרגנת לנו אותן, ועושה להן קמבק, מתוך הכרה בחיוניותן הבסיסית לאדם. פינוּקוֹתרפיה כבר אמרנו?

וּבאמת כמה מפנק וּמרגיע להפקיד את שערותינו, הזוכים לליטוף מפנק במשך דקות ארוכות, בידי הסַפר או הספרית המיומנים, להתכרבל בפוך (כמה חורפי) - וכל המַרבה, הרי זה משובח. לצאת לשופינג מהנה (למה רק מַגְָּפתֵּרַפְּיָה ולא שוֹפְּתרפיה בכלל?), וגם פינת הקיטוֹר זוכה לפירגון נדיב מצד הפֵייה הטובה בעלת הטור. זאת תוך הפרכת מיתוסים בפסיכולוגיה המודרנית האוסרת על השוואות והאשמות מהסוג של "הדשא של השכן ירוק (או שחור) יותר" - הכל תלוי בעיני המתבונן. אכן זוהי שעתם היפה של הפולנים, ולא רק. בעצם לכל חברי מועדון הקיטוּרים. כל הכבוד!