אחד מגדולי המשוררים שלנו במאה העשרים, נתן אלתרמן (1970-1910) כתב גם מחזות. פונדק הרוחות עלה לראשונה בתיאטרון הקאמרי ב-1962. לפני שנים ספורות עלה בתיאטרון האוניברסיטה, ואם להשוות בין שתי ההפקות האחרונות, הרי הפקה הנוכחית בבימויה של שיר גולדברג עולה לעין ערוך על כל קודמותיה. אין ספק, ששפה עברית כה יפה לא תימצא בימים אלה בין כל המחזות שנכתבו בעשרות השנים האחרונות. שפת הדיבור שלנו כה התדלדלה, כך ששפתו של אלתרמן היא כשמן המזוקק. כמו נופת צופים לאוזן הישראלית. כל משפט בהצגה - בעל משמעות ויופי האצור בו. עיבודה של גולדברג לא פגם באוצר הזה. להפך. בימויה הפך יצירה כביכול דקלומית-קלאסית לאירוע תיאטרלי יוצא דופן.

זוהי קלאסיקה ישראלית טהורה. הוויזואליה של צירוף התפתחות העלילה, כשברקע כל דיאלוג קיימות דמויות צבעוניות הנעות בעיצובו של אריאל וולף המופלא, עם המוזיקה המקורית של שלומי ברטונוב, המהווה נדבך חשוב נוסף בעלילה, הרי הסיפור הפשטני לכאורה על האהבה העזה של נעמה לבעלה חננאל, מוגשת במשחק אכספרסיבי ומרשים העוטה על המילים שלמות דרמה נפלאה. כל זאת, כשהמחבר יוצר מנעמה את דמות המיוסרת, המקריבה הכל למען אהבת האמנות של בעלה. כשהיא מוכרת את עצמה להיות שפחה של בן החלפן למשך 12 שנות העדרותו של חננאל, תמורת כסף שיעזור לו כשיצא לעולם הגדול לכבוש את מקומו ככנר.

חננאל (אריאל וולף שובה הלב בחיבור הישיר והחודר שלו ללב כל צופה, מעצם התחבטותו בין המציאות והדמיון) בדרכו להגשמת חלומו מגיע לפונדק, שמהווה סמל לתבל האנושית, כששלל הטיפוסים שהוא נפגש בהם מהווים החצנה של חלקים מאופיו-הוא. אך הדמות הגורלית ביותר עבורו במסעו בחיים שמחוץ לביתו, הוא בן דמותו של השטן, כמו מפיסתופלס של גתה. וכך חננאל למעשה מוכר את נפשו למכשף-האמרגן, עבור הבטחת הצלחתו האמנותית. כשם שאשתו נעמה (סוזאנה פפיאן מכמירת הלב) מכרה את עצמה לבן החלפן תמורת זהובים שיקנו לחנניה מחיה לשנים. בכך, שניהם, הבעל והאישה, למעשה מהווים שתי פנים של אותה נפש. נפש המקריבה את חרותה הנפשית או הפיסית, תמורת הבטחה לעוד 12 שנים. כי חנניה הרי הבטיח לחזור בתום 12 השנים.

כל הסצינות בהצגה רוויות בתנועה של כל באי הפונדק, של בעל תיבת הנגינה (ניר רון) בעל הקוף (יניב סגל המפליא ביכולת תנועותיו) שמוציא מהתיבה פתקים (כמו הנבואות בעוגיות המזל שבמסעדה סינית) - המנבאים את עתידו של מי שמשלם עבור כך; של אור למברוזו הססגונית ועשירת התנועה, יהויכין פרידלנדר שכה משמעותי בדרמה ומרשים כדמות האמרגן-הקבצן, בקולו העשיר ובמשחקו רב ההבעה; עירית פשטן כפונדקאית הסקסית, החטובה והיפה, שמצויה בצד הריאלי של הסיפור, כך גם איתי שור כבן החלפן, דודו בן זאב כרוח וכחלפן, מותיר רושם בהופעתו; ואריה צ׳רנר כבנקאי, כרוח, וכחובב מוזיקה זקן, שהסצינה של המונולוג שלו כובשת כליל הן במשחקו והן בתנועה שסביבו.

בתום 12 השנים, וכשמגיע הזמן לחזור, וכשהכנר מגיע להכרה שהכל בבל"ת, ושלשווא מכר את נשמתו, הוא מתאווה לחזור לאשתו. בתום סצינת המחול המשותפת לשניהם אותה הוא הוזה, ושמהווה שיא מהפנט לעיצוב התנועה של אריאל וולף בהצגה זו, מסתבר לו שאשתו כבר אינה בין החיים. המוות (בן דמותו של מפיסטופלס, האמרגן) כבר גבה את תמורת מימוש החוזה ביניהם, מה שחנניה הצליח למנוע כל העת בעזרת תשלומי כסף על-מנת למנוע ממנו להגיע להמית את נעמה. אך כמו ב"מפיסטו" של גתה, או בסרט "מפיסטו" של אישטוואן סאבו משנות השמונים, לכל חוזה מגיע מועד הפרעון, ועמו המסקנה: ששום חוזה עם השטן לא יביא את האושר הנכסף ואת מימוש תשוקתו של האמן.

שפת המחזה שכתב אלתרמן כה פואטית ומרהיבה, כששיאה מצוי בשלושת השירים המושרים במשך ההצגה - כולם פיוט מהמעלה הראשונה, שאי-אפשר שלא להתפעל מכל מילה בהם. כולם מושרים עם הקולות המצוינים של שחקני החאן. את עבודת עיצוב הבמה שאדם קלר בחר להותיר נקיה, כדי לא להזדקק להחליף מיקומים תוך העמסת אביזרי תפאורה, הוא עיצב בצורה חכמה ביותר, כשחלקים מריצוף הבמה משנים את צורתם באחת, ובכך את משמעות תפקודם. כך שהבמה אינה כלל פשוטה וסתמית. שלל התלבושות הכה רבגוניות, שעיצבה טל קילשון, ממלאות כל דמיון בצבעוניותם והתאמתם לדמויות השונות שהשחקנים ממלאים ברקע - וכך נוצרת תמונה עשירה וויזואלית הנוסכת בעוצמה רבה עוד ענין בדרמה הפסיכולוגית רבת המשמעות.

הצגת "פונדק הרוחות" - אין די מילים כדי להללה. היא פשוט יצירה נדירה בביצוע הנוכחי, שמעלה ומשדרגת את התיאטרון הישראלי לדרגה העילאית ביותר. ולו המבקר המיתולוגי ד"ר חיים גמזו היה יכול לצפות בה - לא היה קוטל אותה כפי שעשה ב-1962. היא תהיה לאבן דרך ולאור לכל השחקנים והיוצרים בארץ.