דונלד טראמפ שלט בבמה הפוליטית העולמית בשנתיים האחרונות, בין היתר בשל סגנונו: דיפלומטיית ציוצים, בוז לנורמות של התנהגות נשיאותית ויכולת של כוכב ריאליטי למשוך תשומת לב. אבל זה בעיקר בשל תפיסת העולם שלו - משחק סכום אפס, התמקדות בהיבט הכלכלי, לאומנות - המהווה שינוי קיצוני לעומת זו של קודמיו והינתקות מתפקידה של ארה"ב לאחר 1945.

הנוכחות הגדולה מהחיים של טראמפ הביאה לתגובות קיצוניות, כותבת העורכת הראשית של אקונומיסט, זאני מילטון-בדואוס, ב-The World in 2019. הדמוקרטים רואים בו אסון, פושט רגל מוסרי, קורע את מארג הדמוקרטיה האמריקנית והורס את המנהיגות העולמית של ארה"ב. תומכיו אומרים שהוא חיזק את הכלכלה, ניער את הסדר העולמי, רשם הישגים מול קוריאה הצפונית וכפה טיפול בבעיות ארוכות טווח. שני הצדדים מסכימים שהוא כדור-הרס; השאלה היא האם זהו הרס חיובי או שלילי.

התוצאה עד כה היא איפשהו באמצע, סבורה מילטון-בדואוס. טראמפ חולל נזק כבד לתרבות הפוליטית האמריקנית בשקריו הבלתי-פוסקים, בהתקפותיו על העיתונות ובפילוג הקשה של החברה האמריקנית. הדבר בא לידי ביטוי בולט בחודשים האחרונים, עם המאבק על מינויו של ברט קוואנו לבית המשפט העליון והטבח בבית הכנסת בפיטסבורג. תרומתו לכלכלה פחותה ממה שתומכיו מייחסים לו: המשק אכן צומח, אבל בעיקר בזכות קיצוצי מס חסרי אחריות.

ההרס במדיניות החוץ נגלה לעין. טראמפ הוציא את ארה"ב, או איים להוציא אותה, משורה של הסכמים בינלאומיים שאותם תיאר כ"עסקות גרועות": החל מהסכם פריז בנושא האקלים, דרך הסכם הגרעין עם אירן וכלה בשירות הדואר העולמי. התנהלות זו לעיתים מאפילה על שטחים בהם טראמפ השיג הזדמנויות אמיתיות, כמו למשל בהפגת המתיחות עם קוריאה הצפונית - אם כי עדיין יש לראות האם יושגו תוצאות של ממש. מסוריה ועד אפגניסטן, הישגיו טובים - או לפחות אינם רעים - משל ברק אובמה. והחשוב מכל: ראייתו את סין כאיום אסטרטגי עולה בקנה אחד עם דעתם של שתי המפלגות ושל ממסד מדיניות החוץ.

מלחמת הסחר עם סין עדיין בעיצומה ולכן לא ניתן להעריך את תוצאותיה, אך השנה האחרונה הראתה שיש תוצאות לבריונות האמריקנית בתחום הסחר - גם אם יש להן מחיר. טראמפ אכן החליש את מערכת הסחר הבינלאומית, אך התעקשותו מול קוריאה הדרומית, קנדה, מקסיקו ובמידה מסוימת האיחוד האירופי, הובילה רבים משותפי הסחר של ארה"ב להסכים לשינויים. ייתכן שזוהי עדות לאסטרטגיה של מיני-עסקות, במקום מהלומה מוחצת אחת לסדר העולמי. אם אכן כך, סין תהיה המבחן הגדול הבא והתוצאות ייוודעו בשנה הקרובה.

הנסיבות ב-2019 משתנות לרעתו של טראמפ, סבורה מילטון-בדואוס. הדמוקרטים שולטים בבית הנבחרים, והממשל יתייצב בפני ועדות בעלות סמכויות לזמן עדים ומסמכים. הוא עצמו יעמוד במוקד של שאלות לגבי דוחות המס שלו והאם השימוש בנכסיו בידי תושבי חוץ מפר את החוקה. עם זאת, אם רוברט מולר לא יגיש ממצאים מרעישים - הדמוקרטים לא יפתחו בהליך להעמדתו לדין של טראמפ. מחירי המניות - מדד שטראמפ אוהב לנופף בו - יירדו השנה והכלכלה האמריקנית כולה תתחיל להיחלש. הדחיפה שהיא קיבלה מהקלות המס תתחיל להתנדף, והעלאות מכסים וריבית יתרמו גם הן להאטה.

כיצד טראמפ יגיב? הוא עשוי לפנות לרטוריקה תוקפנית כדי להסיט את תשומת הלב מן הבעיות המתרבות. התוצאה תהיה עוד יותר ציוצים נגד הדמוקרטים, נגד הפדרל ריזרב ונגד המהגרים - כל אלו פונים לבסיס התמיכה שלו. מדינה כועסת תהפוך לכועסת עוד יותר וזה לא יעזור לכלכלה, אומרת מילטון-בדואוס בלשון המעטה.

אבל דווקא בגלל עובדה אחרונה זו, אולי ינסה טראמפ גישה שונה. הוא יכול לבשל עסקה עם הדמוקרטים להמשך ההרחבה הפיסקלית, למשל באמצעות הטבות מס לעובדים ולא לעשירים, או באמצעות השקעות ענק בתשתיות. עומק ההאטה הכלכלית תלוי גם בהחלטה החשובה ביותר של טראמפ במדיניות החוץ: כיצד לטפל בסין. במידה רבה הוא נמצא בעמדת כוח: ארה"ב סובלת פחות מסין ממלחמת המכסים ותקיפותו הפתיעה את בייג'ינג. אבל מצד שני, גם ארה"ב נפגעת מהמכסים, והסכם מהיר וחלקי עם סין יגרור ביקורת עליו מבית.

מילטון-בדואוס סבורה, כי הדרך בה יתמודד טראמפ עם הבעיה הסינית, תאמר הרבה על נשיאותו. נשיא מרחיק לכת יראה כאן הזדמנות נדירה לשנות את יחסיו של העולם עם סין. הוא יגייס את בעלות בריתו כדי לפעול, במסגרת ארגון הסחר העולמי, לעיצוב מחדש של חוקי הסחר הבינלאומי, תוך חיזוק הבריתות הצבאיות באסיה כדי להתמודד עם נסיונות ההתפשטות הסיניים. נשיא שכזה ינצל שנתיים של כדור-הרס כדי להתחיל לבנות סדר עולמי חדש, המתאים יותר למציאות של המאה ה-21 וליריבות בין ארה"ב לסין שתעצב את המאה הנוכחית. קשה לדמיין את טראמפ עושה זאת - וזהו רמז משמעותי לאופן בו ההיסטוריה תזכור אותו.