ילדי הלילה מבקשים אור

אחד מהמאפיינים המרכזיים של הנוער בסיכון הוא העוני. בישראל יוקר המחיה עולה ועוד ומשפחות יורדות מתחת לקו העוני, מה שגורם לעלייה מדי שנה בכמות ה'נערים בסיכון'. תופעה זו מחייבת אותנו כחברה לפתור את בעיית העוני על-מנת להביא לחברה מתוקנת יותר.

יוצא לנו לא פעם לראות אותם. הנערים האלה, ששמים מוזיקה בקולי קולות, שמעשנים ויורקים על המדרכה, שהולכים בביטחון מופרז כמו לועגים לקיומם של כל מי שסביבם בליווי תסרוקת מוגזמת. לא פעם אנו מכנים אותם כ'ערסים', 'מדורדרים', 'ילדי רחוב'. האם פעם עצרנו לרגע וחשבנו מדוע הם כאלה? מה עומד מאחורי כל נער כזה? חוץ מלהאיץ את צעדינו כאשר אנו פוגשים בהם כדי ש'חס וחלילה' לא נדבק בהם.

בשנת השירות שלי עבדתי בפנימייה של נערות בסיכון. כן, עם אותן הנערות שהולכות ברחוב עם מינימום לבוש ובמקסימום מוחצנות. המפגש הראשוני שלי איתן היה קצת כמו הסטיגמה הקיימת. הן היו נראות לי גדולות ומאיימות, עם עגילים בכל מקום, לכל אחת הייתה תסרוקת שונה ומשונה וחשבתי לעצמי, איך אני, שבאה מסביבת 'ילדי שמנת' מה שנקרא, תצליח לגעת בהן. אבל עם הזמן התחברתי אליהן יותר ויותר ולמדתי להכיר את העולם המורכב שכל אחת הגיעה ממנו. לכל אחת היה סיפור חיים מסובך משל עצמה - המצב המשפחתי שממנו היא באה והבעיות הרגשיות שלה. אבל שמתי לב שלכולן היה דבר משותף והוא הרקע הכלכלי הנמוך. למעט ילדה אחת בקבוצה שלי, כולן באו מרקעים בהם המצב הסוציו-אקונומי קשה עד כדי עוני. בתים שבהם המקרר ריק, שמיטה מוצעת זו לגמרי פריבילגיה, שההורים בכלל לא נמצאים בבית כי עובדים בשתי עבודות במקרה הטוב, או כי הם עסוקים בעולמם שלהם בלי יכולת לקחת אחריות על ילדיהם. זה עורר בי מחשבה עד כמה תופעת העוני משפיעה על הימצאותם של 'הנערים בסיכון'.

בישראל, חיים למעלה מ-2 מיליון ילדים שמתוכם כ-330,000 ילדים ובני נוער הנמצאים במצבי סיכון ומצוקה. המאפיינים העיקריים של ילדים בסיכון בישראל הם משפחות גדולות או חד-הוריות שבד"כ מצבם הכלכלי נמוך. כלומר, רוב מצבי הסיכון נובעים מקשיים כלכליים, ממחלה או ממוות של אחד ההורים, שמביאים לסיכון גבוה של עוני. ולמרות שמדינת ישראל מגדירה עצמה כ'מדינת רווחה' קיימים בה פערים גדולים מאוד בין העשירון העליון לתחתון, ריכוזיות הון גבוהה ביותר, וכתוצאה מכל זה - גידול בעוני שמביא לעליה משמעותית במספרי ה"ילדים ונוער בסיכון".

כיום המדינה והחברה שלנו לא דואגותת ברמה מספקת על-מנת להביא לצמצום הפערים הכלכליים הבלתי נתפסים (שאחוזם הוא מהגבוהים בעולם), ולצמצם את כמות העניים בישראל. יוקר המחיה שעולה מדי שנה וקיצוץ הקצבאות, מורידים משפחות נוספות מתחת לקו העוני וכתוצאה מכך מתווספים למעגל ה'נערים בסיכון' מדי יום עוד ועוד נערים שאילו היו נולדים בסביבה כלכלית יציבה יותר לא היו מצטרפים למעגל הזה. בעיניי, המשכיות מצב זה הוא כישלון מדיני ואם מצב זה ימשך נמצא את עצמנו בעוד עשור עם אחוזים גבוהים יותר של 'נערים בסיכון' בחברה, מה שיביא אותנו לכישלון חברתי.

אני מאמינה שתפקידינו ואחריותנו כחברה הוא למגר את תופעת העוני על-מנת ליצור חברה מתוקנת ושוויונית יותר. אנו צריכים להתעורר כחברה להעלות את המודעות למצבם של 'נערי המצוקה' (שלא בחרו במציאות שבהם הם נמצאים) שלו היו באים מרקע שונה לא היו מגיעים למצב הזה, ולהשמיע את קולם של החברות המוחלשות שקולם אינו נשמע. להביא לשינויים מדיניים כלכליים שבעקבותיהם החברה שלנו תתעצם ותופעת ה'נוער בסיכון' תפחת משמעותית ובדרך זו כל אדם יוכל לחיות בכבוד ולבחור בצורה אמיתית איך לנהל את חייו.