האם הסגת הכוח האמריקני מסוריה וגיבוש תוכנית אמריקנית לפתרון הבעיה הפלשתינית הם המשך של מדיניות אמריקנית שגויה במזה"ת?
לדוגמה, ב-1948 התנגדו מחלקת המדינה, הפנטגון וסוכנות הביון להקמת מדינה יהודית, אותה ראו כבעלת ברית של מוסקבה, וטענו שהייתה משוללת בסיס קיום צבאי, כלכלי ודמוגרפי. ב-1977-79 בגדה ארה"ב בבעל בריתה, השאח הפרסי, וחיזרה אחר אייתולה חומייני, אותו ראתה כשוחר זכויות אדם ושלום. ב-1981 הענישה ארה"ב את ישראל צבאית, דיפלומטית וכלכלית עקב השמדת הכור הגרעיני בעירק, שחסכה מארה"ב עימות גרעיני במלחמת המפרץ ב-1991. ב-1993 ו-2005 שיבחה ארה"ב את "
הסכם אוסלו" וההינתקות מעזה כמאיצי שלום וביטחון.
ב-2010-11 התייחסה ארה"ב להתפרצות "הצונאמי הערבי" כ"אביב ערבי", "מהפיכת פייסבוק" ו"מהפיכת הנוער". ב-2009-11 הקריבה ארה"ב את ממשל מובארק על מזבח קשריה עם "האחים המוסלמים", ארגון הטרור האסלמי הגדול ביותר. ב-2015 הובילה ארה"ב את הסכם הגרעין עם האייתולות, ובכך העניקה רוח גבית דרמטית למשטר טרור אנטי-אמריקני, הפועל להפלת כל משטר ערבי פרו-אמריקני.
חרף כישלון כל יוזמות השלום (ישראל-ערב) של ארה"ב, שאילצו את הערבים לאגוף אותן מהצד המכסימליסטי, הבית הלבן מתכוון להציג יוזמת שלום נוספת, למרות העובדה שרק יוזמות ישירות (בין ישראל למצרים וירדן) הובילו לשלום.
המדיניות המזרח תיכונית הכושלת של ארה"ב והמערב זכתה לביקורת חריפה מצד עמודי התווך האלמותיים של חקר המזה"ת - הפרופסורים והסופרים אלי כדורי, פי. ג'יי. ואטיקיוטיס (שניהם מאוניברסיטת לונדון) וברנרד לואיס (מאוניברסיטת פרינסטון). השלושה חושפים את נטיית המערב להקריב את מורכבות המזה"ת על מזבח הרהורי הלב, תוך התעלמות ממאפיינים בינערביים מאז המאה ה-7 (וללא קשר לישראל): פיצול ותזזיתיות פנימיים ואזוריים, היעדר דו-קיום בשלום, אי-סובלנות אלימה, ארעיות שלטונית ומדינית ומשטרי מיעוט-רודני.
הביקורת מקבלת חיזוקים מ"הצונאמי הערבי" הגועש. פרופ' כדורי חשף את כישלון המדיניות כלפי אירן: "הנשיא קארטר נכשל במדיניותו כלפי אירן... סייע להפלת השאח הפרסי בהנחה שהאלטרנטיבה תקדם דמוקרטיה וזכויות אדם... שגריר ארה"ב בטהרן ומקהלה של פקידים בכירים ואקדמאים בארה"ב שרה שירי הלל לחומייני..." לדברי פרופ' ואטיקיוטיס: "סכסוכים בינערביים ימשכו בעתיד הנראה לעין... מאוויי הערבים אינם דומים למאוויי ארה"ב ואף מנוגדים להם... המזה"ת עתיר סכסוכים ללא שום קשר לסכסוך הערבי-ישראלי... הסכמים ובריתות עם משטרים ערביים הם בעייתים, מסוכנים וארעיים...."
כמו-כן, "אופוזיציה היא [בעיני המשטר] חתרנות; מחלוקת פוליטית היא בגידה; אין סובלנות לאופוזיציה.... חילופי שלטון אפשריים רק באמצעות מרד או הפיכה...." פרופ' לואיס שפך אור על מאפייני איסלאם שאינם זוכים לתשומת-לב ראויה במערב: "לא-מוסלמים עשויים ליהנות מסובלנות איסלאמית אם יכירו בעליונות האיסלאם.... שלטון איסלאמי על שאינם מוסלמים נתפס כצודק ונורמלי... שלטון של לא-מוסלמים על מוסלמים נתפס כעלבון לחוקי האל והטבע.... העולם מתחלק לקהילת המוסלמים וקהילת 'הכופרים'...."
האם מעצבי מדיניות ארה"ב למדו שנסיון לפתור בעיות תוך התעלמות מעובדות-יסוד מחמיר את הבעיות? האם הם לומדים משגיאות על-ידי הימנעות מהן או חזרה עליהן?
