|
|
התרסה מטרידה [צילום: עבד אל-רחים חטיב, פלאש 90]
|
|
|
|
|
אירועי מלחמה, כמו מלחמת ששת הימים ומלחמת יום כיפור, מחוללים לא פעם תפניות אסטרטגיות מובהקות וגלויות. ואולם ישנן תפניות פחות מוחשיות שאינן פחותות בחשיבותן. כאלה היו שתי תפניות מרכזיות ששנת 2018 חוללה במצבה הביטחוני-אסטרטגי של מדינת ישראל.
התפנית הראשונה מתבטאת בהתעצמות האיום בזירה הצפונית, בשילוב כוחות הציר אירן-סוריה-חיזבאללה. התאוששותו של שלטון אסד וביסוס שליטתו המחודשת על מרבית שטחי סוריה, החזירו את כוחות צבא סוריה לגבול רמת הגולן. הצטרפו אליהם במרחב זה כוחות אירניים וחיזבאללה, כמו גם מיליציות שיעיות בחסות אירן. נוכחותה ומעורבותה של רוסיה בסוריה הוסיפו אילוצים על חופש הפעולה הישראלי במרחב, בעיקר לאחר הפלת המטוס הרוסי והמשבר שהתהווה בעקבותיו.
התפנית השנייה מתבטאת בחיכוך שנוצר בזירת רצועת עזה, שהובל מראשית האביב על-ידי חמאס תוך התרסה מטרידה שאתגרה את מדינת ישראל לגבי הרלוונטיות של עליונותה הצבאית למול הארגון.
תפניות אלה מאתגרות את הנחות היסוד עליהן התבססה תפיסת הביטחון הישראלית בעשורים האחרונים. מאז חתימת הסכם השלום עם מצרים ב-1979 נבנה צה"ל להכרעה בזירה הצפונית, תוך הנחת קיומם של תנאים אסטרטגיים שיאפשרו ריכוז המאמץ בזירה זו. גם תהליך אוסלו התבסס על ההנחה שאיומי הזירה הפלשתינית מעזה ויו"ש, יאפשרו להמשיך להתייחס לזירות אלו כזירות משניות.
כאן התפתח ההיסט המטלטל את מערכת הביטחון הישראלית. האיום שהתפתח מעזה, הגם שהוא עדיין משני בהשוואה לאיומי הזירה הצפונית, חולל סדקים בתשתית התפיסה הישראלית לגבי הפעלת כוח במלחמה. כך למשל ניצלה הנהגת חמאס בעזה את התמקדותה של ישראל בזירה הצפונית, ליצירת אירועי הסלמה עד כדי הליכה מתריסה על סף הידרדרות למלחמה, תוך הכרת המגבלות המונעות לפי שעה קבלת החלטה ישראלית על פעולה מקפת בעזה. בתודעה זו ובניצולה המושכל, טמון הפוטנציאל שאפשר לחמאס ליצור מה שנראה כמשוואת איזון אסטרטגי נוכח ישראל.
המגמה להיפרדות מהפלשתינים ולנסיגה מתכנסת לקווי 67', המובלת על-ידי האליטה הביטחונית הישראלית, מניחה, כי היפרדות תוך יצירת גבול מוגדר בין ישראל לבין הפלשתינים תחולל יציבות ביטחונית. לטענתם, אם בכל זאת יתהווה איום ביטחוני משמעותי מצידו השני של הגבול, הרי שצה"ל בעליונותו המובהקת יכריע אותו ביממות ספורות. במבחן המציאות, נוכח איום חמאס מרצועת עזה ובמורכבות השיקולים העיתיים, התגלו הבטחות אלה כמופרכות מיסודן.
מאז תחילת תהליך אוסלו ב-1993 חל שינוי משמעותי ביחסי הכוחות בין ישראל לבין הפלשתינים. גם בתופעת המלחמה חלו בעשורים האחרונים שינויים גלובליים. תומכי הנסיגות לא הפנימו ככל הנראה את משמעותם של שינויים אלה, שכן הערכתם את עוצמת צה"ל במבחן היעילות והרלוונטיות נוכח האיומים המתהווים לוקה בהערכת יתר. אם כוחות הקואליציה בפיקוד אמריקני נזקקו לתשעה חודשי לחימה לטיהור העיר מוסול מכוחות דאעש, על מה מסתמכת הציפייה שצה"ל יכריע את חמאס ביממות ספורות?
מתמיה כיצד תומכי הנסיגה מקרב האליטה הביטחונית מתעלמים בעקביות מפוטנציאל האיומים העלול להתממש לאחר מהלך זה. דומה כי הצורך בהתכנסות לגבולות 67' מהווה מרכיב כה דומיננטי ומרכזי בהשקפתם, עד שאינו מותיר מקום להטלת ספק ביכולתו של צה"ל להבטיח את ביטחון ישראל נוכח האיומים הצפויים. לפנינו מעגל קיבעוני טיפוסי: הערכת יתר של עוצמת צה"ל כצידוק לנטילת הסיכונים הכרוכים בנסיגה לקווי 67', תוך הפחתה שיטתית בעוצמת סיכונים אלה, עד כדי הכחשתם הגורפת.
מאורעות הקיץ האחרון ברצועת עזה מחייבים בירור מהותי לגבי התכנותו של מהלך היפרדות נוסף ביו"ש, ולו משום שקירבתם של שטחים אלה לריכוזי האוכלוסייה ונכסיה העיקריים של מדינת ישראל ברצועת החוף יהפכום לזירת הלחימה העיקרית אם ויחולו בהם תהליכי התעצמות דומים לאלו שהתרחשו ברצועת עזה ובלבנון. השאלה היא האם נוכח התפתחות איומים משמעותיים מקבילים במספר זירות, תהיה לצה"ל ולמדינת ישראל יכולת למענה ראוי.
