התואר הרשמי של השרים בארה"ב הוא "מזכיר", מתוך תפישה שהם מזכיריו של הנשיא לתחומים עליהם הופקדו. "I serve to the pleasure of the president" אומרים כוכבי סדרת המופת "הבית הלבן". כתפישת עולם, כאשר הנשיא מבקש מפלוני לשרת בתפקיד כלשהו – לא מסרבים לו. המשטר נשיאותי וכך עליו להתנהל.

לצד זאת, החוקה האמריקנית בנויה על איזונים ובלמים, שמטרתם למנוע היווצרות דיקטטורה מהסוג שהמאבק נגדו הוביל לעצם הקמתה של ארה"ב. לכן כל פעולה משמעותית זקוקה לאישור של הנשיא ושל הקונגרס, וכל נושא חוקתי נתון לביקורתו של בית המשפט העליון. למשל: הנשיא ממנה את השופטים באישורו של הסנאט. הקונגרס מעביר חוקים, הנשיא יכול להטיל וטו, הסנאט יכול לבטלו ברוב של שני שלישים. התקציב מצריך רוב מיוחס כדי למנוע פעילות חד-צדדית של אחת המפלגות. הנשיא מכריז מלחמה והקונגרס צריך לאשר אותה ולתקצב אותה. ועוד כהנה וכהנה.

לכאורה, דונלד טראמפ צודק כאשר הוא מפטר בכירים החולקים עליו, וכאשר הוא מתעקש לקבל את התקציב הרצוי לו ואת מדיניות הריבית הנראית לו. כבר אמרנו: זה משטר נשיאותי. אבל רק לכאורה. מבחינה ניהולית בסיסית ביותר, הדבר הגרוע ביותר הוא חבורת אומרי הן המפחדים לחלוק על הבוס; דומני שלא צריך להסביר מדוע. אבל כאשר טראמפ מעיף בעלי תפקידים בכירים ביותר (שר חוץ, שר הגנה, שר משפטים, יועצים לביטחון לאומי, ראשי סגל הבית הלבן) שהיו אנשים מוכשרים ומנוסים ביותר (מנכ"ל חברת נפט ענקית, גנרלים של שלושה וארבעה כוכבים, סנאטור בכיר) – המסר חד-משמעי: או שתתיישרו או שתסולקו.

במצב כזה, אנשים בעלי יכולת פשוט לא יקחו על עצמם תפקידים בממשל טראמפ. למה שמישהו כזה יירד משמעותית בשכרו, ילך לממשל שנוי במחלוקת, יצטרך לעבוד עם נשיא שלפן ובלתי יציב, יגלה שאין לו השפעה של ממש ובסוף יפוטר בבושת פנים? וזה בדיוק מה שכבר קורה: טראמפ מתקשה לאייש את התפקידים הבכירים שהוא מפנה בקצב מסחרר. מי שכן מסכים להתמנות - יודע, אפילו בתת-ההכרה, שעליו להקטין את עצמו אל מול האגו הגדול מן החיים של הנשיא. וזה גם אם יכולותיו-שלו עולות בהרבה על אלו של טראמפ, המפגין שוב ושוב בורות ובריונות חסרי גבולות. התוצאה הברורה היא ממשל חלש, נטול כישרון ונטול עמוד שדרה. ואת ההשלכות אנחנו רואים כל יום.

מי שרוצה לדעת לאן עלולים להוביל מנהיגים כוחניים הבטוחים שהשכינה מדברת מגרונם – שיעיף מבט לעבר מוסקבה ואנקרה. ולדימיר פוטין ורג'פ טאיפ ארדואן נבחרו כביכול בבחירות דמוקרטיות ולצידם פועלים פרלמנט וממשלה – אבל ברור לכל שמדובר ברודנים לכל דבר, המבצעים פשעים על בסיס יום-יומי.

על רוסיה לא צריך להרחיב את הדיבור. לפוטין אין שום עכבות: ראו אוקראינה, סוריה, הבחירות בארה"ב, הרעלת המרגל בבריטניה. גם טורקיה לא צריכה יותר מדי הוכחות: רבבות פוטרו אחרי נסיון ההפיכה, אלפים עודם בכלא ללא משפט, הצבא טובח בכורדים, היא מצפצפת על נאטו למרות חברותה בברית, ארדואן עצמו הוא אנטישמי גס.

איך זה יכול לקרות? ראשית, לשתי המדינות יש יותר מסורת של דיקטטורה מאשר של דמוקרטיה – הצאר והקומוניסטים אצל הרוסים, הסולטן והצבא אצל הטורקים. שנית, בשתיהן יש עוד מאפיין דומה חשוב ביותר: דיכוי העיתונות החופשית. ארדואן סוגר או קונה את אמצעי התקשורת, פוטין משליך את עורכיהם לכלא. הפיכה צבאית תמיד מתחילה בתפיסת תחנות הרדיו והטלוויזיה; מעבר לשלטון סמכותני תמיד מתחיל בסתימת פיה של התקשורת. לקח חשוב ביותר למי שמלא טענות כרימון לתקשורת, ושוכח שבלעדיה – על כל פגמיה – אין, פשוט אין, דמוקרטיה.

אני לא חושב שבנימין נתניהו רוצה להיות רודן, אני כן חושב שיש לו תכונות שאינן מתאימות לראש ממשלה במשטר דמוקרטי. השתיים הבולטות שבהן: סירובו העיקש לאפשר למישהו לגדול לידו וחתירתו להשפיע על התקשורת באמצעים בלתי חוקיים.

תגידו לי איזה מנהיג של ממש צמח בליכוד בעידן נתניהו, מי נמצא כיום בצמרת המפלגה ויכול לרשת אותו. משה יעלון – בחוץ. משה כחלון – בחוץ. גדעון סער – יצא ומנסה לחזור. יובל שטייניץ – נדחק לשוליים. גלעד ארדן וישראל כ"ץ – נו, באמת. נתניהו פועל בצורה שיטתית למנוע מצב בו מישהו יוכל לחלום מתישהו על החלפתו, ואם יש מישהו כזה מחוץ לליכוד (ע"ע נפתלי בנט) – הוא מכסח אותו בכל הזדמנות, עד לגבול של רצח אופי. נתניהו עד כדי כך פרנואיד לאפשרות של יורש כלשהו, עד שאין לו משנה/סגן של ממש, מישהו שבמידת הצורך יוכל להיכנס מיד לנעליו – וזה כבר חוסר אחריות שגובל בהפקרות ברמה הלאומית.

האובססיה של נתניהו לגבי התקשורת מוצדקת בחלקה; רוב התקשורת בארץ עוינת את הימין בכלל ואותו בפרט, לעיתים עד כדי עיוות של המציאות. הבעיה היא, שאותה אובססיה הובילה אותו לפעולות המתאימות לשליטים שאינם דמוקרטיים. יש לו כמעט עיתון משלו, הוא התעקש לשלוט בשידור הציבורי וככל הנראה ביצע עבירות פליליות חמורות.

תיק 1000 נראה כמרמה והפרת אמונים – טיפול בערוץ 10 במקביל לקבלת מתנות מארנון מילצ'ן. תיק 2000 חלש יותר – נתניהו לא היה מקליט את עצמו מבצע עבירות בשיחותיו עם נוני מוזס – אבל מהווה לכל הפחות עדות שיטה. תיק 4000 נראה כתיק שוחד מובהק: לא צריכה להיות תמורה ואפילו לא צריכה להיות קבלה של שוחד, שכן החוק קובע שבקשת שוחד דינה כקבלת שוחד, ויש ראיות רבות לבקשותיו של נתניהו להשפיע על הסיקור בוואלה.

הצד החיובי של כל אלו הוא, שאנחנו רחוקים עד מאוד מרוסיה ומטורקיה. ישראל היום הוא עיתון שולי מבחינת השפעתו, והיותו שופרו של נתניהו רק פוגעת בו. ועצם העובדה שהרשויות חוקרות וכנראה יעמידו לדין את ראש הממשלה, מלמדת על חוזקם של הדמוקרטיה הישראלית ושל שלטון החוק בה.

כאשר הועמדו לדין מנהיגיה של גרמניה הנאצית בנירנברג, נעדרו מכתב האישום כל מעשי הדיכוי נגד יהודים ומתנגדי משטר שנעשו לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. מחנות הריכוז של שנות ה-30, שריפת הספרים, ליל הבדולח – על כך איש מהם לא נתן את הדין. הנימוק היה, שמדובר היה בענייניה הפנימיים של גרמניה ושהיא אשר צריכה לשפוט את מי שביצעו פשעים אלו.

ב-75 השנים שחלפו הבין העולם התרבותי כולו שזו הייתה טעות, שפשעים נגד האנושות אינם עניין פנימי אלא עניין גלובלי, שאסור לעמוד מנגד כאשר משטר מדכא מיעוטים ורוצח מתנגדים. אז נכון שלעיתים מדובר בהתערבות צבועה ממניעים פוליטיים, ובמקרה של ישראל – גם האנטישמיות ממלאת תפקיד. אך העיקרון חשוב ביותר גם לנו, ואולי במיוחד לנו: אסור לשתוק כאשר אנשים נרדפים בשל מוצאם, דתם או דעותיהם.

ארה"ב הובילה את העולם בתחום הזה, גם אם היה עליה לאזן בין המוסר לבין האינטרסים. בסופו של יום, כל ממשלה חייבת לפעול לטובת אזרחיה ולטובת המדינה שהיא מנהלת, ולפעמים אין ברירה אלא לעשות עסקים עם אנשים רעים ולהעלים עין ממעשיהם. הבעיה היא, שאצל דונלד טראמפ – חשיבותם של העסקים מרקיעת שחקים, ומשקלו של המוסר נמוך מים המלח. כך הוא יכול לשבח את רוצח ההמונים קים ג'ונג-און, להתעלם מידיו המגואלות בדם של מוחמד בן סלמאן, להקל את העיצומים מעל ולדימיר פוטין ולתאם מהלכים עם רג'פ טאיפ ארדואן – ובמקביל להתעמת עם אנגלה מרקל, ג'סטין טרודו, תרזה מיי ועמנואל מקרון. הרודנים של העולם רואים ומבינים: את טראמפ אפשר לקנות, ובמחיר נמוך בהרבה מכפי שנדמה.

נעבור אלינו. הבעיה מספר אחת של המשילות בישראל היא המשפטיזציה – וזו מתחילה לא בצמרת, לא ב"יועץ המשפטי הכובל את ידי הממשלה" ולא ב"פרקליטים שמונעים מצה"ל לפעול", אלא הרבה הרבה יותר למטה, בחיי היום-יום שלנו. הבעיה מתחילה ברבבות תיקים של תביעות פח (נזקי רכב), בעתירות נגד כל מכרז, בתביעות של מפוטרים בטענות להטרדה/התעמרות, בהעמדה לדין על עבירות פעוטות כמו שימוש עצמי בסמים, במשפטים על דוחות חניה של כמה מאות שקלים, בתיקי תעבורה על קנסות, בתביעות ייצוגיות על כל התפתחות שלילית בחברה ציבורית ועל כל כיתוב באריזת מזון.

מאחר שכל דבר עלול להגיע לבית המשפט, וחלק גדול מן הדברים אכן מגיעים לבית המשפט, כולם רוצים קודם כל כסת"ח משפטי. כך הופך עורך הדין לאיש שעל פיו ישק כל דבר: ייקבעו תנאי המכרז והזוכים בו, יוחלט האם לתבוע או להתפשר, יוכרע האם להעמיד לדין, יינתנו הנחיות לטיפול בכוח אדם. במקרה הזה, הדג אינו מסריח מן הראש אלא מן הזנב: המשפטיזציה אינה מחלחלת מלמעלה למטה, אלא מציפה מן היסודות.

הפתרון חייב להיות מהלך כולל של הפחתה ניכרת במספר ההליכים, בראש ובראשונה – בהפיכת הליכים מיותרים לבלתי כדאיים בעליל. וזה אומר: גביית אגרה נוספת במקרה של דחיית התביעה; פסיקת הוצאות ריאליות, במיוחד בתביעות ייצוגיות; הטלת הוצאות בעתירות מינהליות שישקפו את הנזק שגרמו לציבור; הליכים פליליים נגד עדים ששיקרו; הליכים אתיים נגד עורכי דין שהטעו את בית המשפט; חובת בוררות בין חברות ביטוח; העברה של עבירות פליליות קלות למסלול מינהלי; הכפלה ושילוש של קנסות במקרה של ערעורי סרק.

התועלת ממדיניות-רוחב שכזאת תהיה משולשת. ראשית, היא תפחית משמעותית את העומס מבתי המשפט ותאפשר להם לתת מענה מהיר בהרבה לסכסוכים אמיתיים ולעוולות של ממש. שנית, היא תוציא מהשוק רבבות עורכי דין גרועים שאסור היה לתת להם רישיון מלכתחילה. שלישית והחשוב מכל, היא תפחית את מפלס החרדה בקרב מנהלים ומקבלי החלטות, ותאפשר להם למלא את תפקידיהם.

אני חוזר על עצמי, נכון, אבל זוהי נקודה חשובה ביותר כאשר מדברים על משילות: היכולת להקדים את הבחירות בכל עת. שר בממשלת ישראל אינו יודע כמה זמן יכהן: שנה, שנתיים ורבע, שלוש שנים וחודשיים – ואולי אפילו, הפלא ופלא, קדנציה מלאה של ארבע שנים. וזה משום שאפשר להקדים את הבחירות ברוב של 61 חברי כנסת, ותמיד קיימת אפשרות שבוקר אחד יחליט ראש הממשלה שזה מה שמתאים לו (כמו השבוע), או שסיעה כלשהי בקואליציה תשתכר מהסקרים ותגיע למסקנה שכדאי לה ללכת לקלפיות.

התוצאה הברורה היא העדר אופק, המוביל לחוסר יכולת לתכנן, המוביל להעדר משילות, המוביל להתמקדות בעכשווי ובפופוליסטי במקום בארוך-הטווח ובנחוץ. נכון שיש תוכניות לטווח ארוך, מהסיבה הפשוטה שסלילת כבישים ובניית בתי חולים והקמת גדר הפרדה מצריכים שנים. אבל ברמה היום-יומית, השרים מחפשים הישגים מיידיים, שאיתם יוכלו ללכת לבחירות הבאות – שאולי, מי יודע, יתקיימו בעוד שלושה-ארבעה-שישה חודשים.

זהו מצב בלתי תקין גם במישור העקרוני. אנחנו בוחרים חברי כנסת לארבע שנים. יש לנו סוג של חוזה העסקה איתם. הם לא יכולים להפר אותו חד-צדדית רק כי ככה בא להם. תפקידה של אופוזיציה הוא להקשות על הממשלה, להוות גוף שירסן אותה ויפקח עליה, להציע חלופה. תפקידה איננו למנוע ממנה למלא את ימיה לתקופה לה נבחרה בידי העם, שהוא-הוא הריבון במדינה דמוקרטית. הפתרון שלי: כשם שהארכת כהונת הכנסת מצריכה נסיבות מיוחדות ו-80 ח"כים, כך גם קיצור כהונתה. אין שום הבדל בין השניים.