השם החזק בבחירות: מנדלבליט

הבחירות הן תמיד עונה סוערת במדינת ישראל. חברי הכנסת היוצאת חרדים לכיסאם. רובם מנערים מעליהם אבק של ארבע שנים בחוסר מעש בר-ערך וממהרים לפגוש מצביעים ובעיקר להצטרף למוקדי הכוח לכאורה אשר במפלגתם.. אותם בודדים שעשו משהו - לא יתפנו חלילה לחשבון נפש לאמור הָהֵיְטִיבוּ עשות או הזיקו למדינה ולציבור.

הכנסת אמורה להיות נציגת העם עצמו והראשונה משלוש הרשויות, לפני הממשלה, שהיא הרשות המבצעת, ולפני הרשות השופטת שאמורה לממש את חוקי הכנסת. אולם בפועל מרבית חברי הכנסת הם חסרי אונים ומשמשים על-פי-רוב "חותמת גומי" לחקיקה הממשלתית. המפלגה מקצה להם כמות מועטה של הצעות חוק שברשותם להציע, וגם זה רק באישור מנהיג המפלגה וראשי הקואליציה, הם כמעט ואינם מצביעים לפי הבנתם ומצפונם אלא נכפית עליהם "משמעת קואליציונית". כך שכוחם והשפעתם אפסית, למעט אולי ראשי הוועדות החשובות ביותר. הכנסת היוצאת והממשלה שבראשה, היו מעורבים בחשדות כבדים לעבירות פליליות ממש, ולא רק לחריגות מוסריות או חברתיות מהנורמות המקובלות. הדבר לא הפריע לשרים ולחברי כנסת חשודים להמשיך ולכהן בתפקידם, בעוד שבמדינות מתוקנות במערב היו מקביליהם מגישים זה מכבר את התפטרותם. במדינה מתוקנת גם לא היו ממנים לממשלה שר שסרח, נשפט וריצה מאסר בכלא, שלא לדבר על חזרתו לאותה כהונה בה פשע.

במפלגות "המחנה הציוני" ו"כולנו" אירעו שני אירועים הראויים לציון: מצד אחד אבי גבאי, שכיהן כשר מטעם מפלגת "כולנו", משהחליט לעבור למפלגה אחרת התפטר מכהונתו כשר ולא חשב להחזיק בקרנות המזבח או הכיסא. לעומת זאת הנה מר טיבייב שהספיק כבר להיות חבר במספר מפלגות כמעט כמו ציפי לבני, עזב את המחנה הציוני, אך מאחר שנותר ברשימתה לכנסת הנה עם התפטרותו של בוז'י מהכנסת נקרא להצטרף לכנסת מטעם המחנ"צ. הוא לא חשב שעליו להתפטר ולהשיב את המנדט למחנה הציוני... כיצד השיב אותו רב שנשאל על-ידי עקרת-בית אם תרנגולת מבושלת שנפלה לעביט שופכין כשרה לאכילה והשיב: "כשר, אבל מסריח !"

מיד עם ההכרזה על פיזור הכנסת והיציאה החפוזה לבחירות החל מעוף הציפורים הנודדות. הראשונה שצייצה הייתה ציפי לבני, זו הציפי שהטילה ביצי קוּקִיָּה בְּקִנֵיהֶן של מפלגות שונות. בעוד היא חותרת תחת כסאו של אבי גבאי היא קראה לכל המפלגות לשים בצד את האגו. היא כמובן לא עשתה כן כי אם היא תשים בצד את האגו שלה יתברר שלא נותר ממנה דבר... דווקא גבאי, שויתר למענה על האגו והסכים שתשמש ראש האופוזיציה, הוכיח שוב שהוא מוכן לוותר עוד על האגו שלו כשהציע לגנץ את המקום הראשון במחנה הציוני.

אווז הבר הנודד השני שנחת בשדותינו הוא הרמטכ"ל לשעבר בני גנץ. הוא נישא על גלי האכזבה מביבי וְחֶבֶר לקקניו בליכוד, אליהם הצטרף בלשון שלוחה מר ברקת, ראש העיר ירושלים עד לא מכבר. גנץ, אף שמלבד יפי מראהו לא הביא עד כה שום בשורה, הוא כנראה צדיק סמוי, לגבם נאמר: "צדיקים מלאכתם נעשית בידי אחרים", עוד בטרם אמר מילה או נקט עמדה בנושא כלשהו הנה העיתונים והעיתונאים רוממוהו בכל לשון. גנץ הגיח כמו דב משנת-חורף בת ארבע שנים וזכה מיד לברכה ולחיזורים רבים.

דומה כי הצלחתו (הזמנית?) מוסברת רק בנקיעת נפשם של אזרחים כה רבים ממעשי נתניהו, התנהגותו, תגובותיו והתנהגות עדת החנפים סביבו. דומה שזהו גם ההסבר להצלחתו הרבה עד כה של יאיר לפיד, למרות הלעג לו זוכה הוא מהתקשורת שעושה חוּכָא וְאִיטְלוּלָה מנאומיו.

ראש הממשלה הכריז על בחירות ומיד נטש אותנו וטס לברזיל. למרות אזהרותיו מפני התלקחות מלחמה בצפון ועמו שרה, יועצתו הצמודה ששבה בימים אלו מגואטמלה, וגם מחצית הממשלה, שכן הוא עצמו ראש ממשלה, שר ביטחון, שר חוץ, שר בריאות ושר קליטה. בכישרונו הרב ביבי אינו סובל עדיין מפיצול אישיות בין תפקידיו הרבים. הוא פשוט מזניח אותם. אותו מעניין רק להבטיח את כסאו ולכך דואגים חבר מרעיו.

בישראל אין עדיין מפכ"ל, אין מנכ"ל לרכבת המקרטעת, ואין מנהיגות ואכן הפקרות כזו דומה שלא הייתה לנו. כאשר מר נתניהו נוחת בארץ לביקור מולדת הנה עיקר זמנו מוקדש לענייניו בפלילים. למה לו למנות שר חוץ במשרה מלאה? למה לו להעניק כוח ויוקרה למי מצמרת הליכוד ולחזק את כוחו של זה במפלגה? חס וחלילה שלא יצמח לידו יורש לכסאו!

דומה שהשם החזק כיום בפוליטיקה הוא...אביחי מנדלבליט, אשר נושא בנטל עצום העולה על כוחו לְשֵׂאתוֹ. מעולם לא היה כה ברור שיש להפריד בין תפקיד היועץ המשפטי לממשלה לבין תפקיד התובע הכללי. כמה משפטנים נחושים כמו מאיר שמגר, אהרן ברק ויצחק זמיר יש בשורותינו?

המרוץ רק החל. אולי בקרוב נדע מי ומי המתמודדים האמתיים ומה עמדותיהם ונברור את דרכנו בקלפי.