מכל ההלוויות בהן השתתפתי, זו הייתה המרשימה ביותר מבחינת מספר האנשים והכוח הגלום בידם. שעה לפני השעה היעודה אנשים הלכו מרחק רחובות מספר, כשהם לבושים בחליפות כהות. כשהאולם התמלא בכאלף אנשים, והרב הראשי ביקש שהקהל יחזור על פרקי התהילים שקרא באנגלית, נלקחתי למקום וזמן אחרים, מקהלת גברים שקולם כמו קול תופים, הלמות צונמי מתקרב או רעידת אדמה שהרעידה את הסיפים. מרש המוות, רעש של צבא גדול גדול, כשהנוכחים כולם מלווים את המנוחה בדרכה האחרונה.
איזו עוצמה, איזה כוח! לא היה זה מסע אבל כי אם מסע שעיקרו תחילה, שכן יעל הג׳ינג׳ית עד מהרה תעשה סדר שם למעלה, ותכוון את הפעילות קדימה.
מעצורים אף פעם לא היו לה. כשהיא ובעלה הגיעו לזלצבורג להפגש עם תורם פוטנציאלי לאולם דיסני בדאון טאון לוס אנג׳לס, הם הוזמנו לפתיחה של עונת האופרה. למרות עיפותם הרבה הם נענו בשמחה, רק שציפתה להם הפתעה: זו הייתה אופרה בת חמש שעות וחצי של ווגנר. כשהסתיימה ההופעה, הם הוזמנו לחדריו של הסולן הראשי, ושם פלסידו דומינגו לא הסתיר את עיפות הרגע: "אינכם יודעים עד כמה קשה לשיר משך חמש שעות וחצי" הוא אמר, וברברה ענתה "ואתה ודאי לא יודע מה פרוש לשבת ולהאזין משך חמש שעות וחצי"! בעלה חשב שהוא קובר את עצמו בו במקום מבושה, ושאיש לא ירצה לראותו מאותו רגע, אך פלסידו דומינגו, כך הם סיפרו, קבל את דבריה בבת צחוק ומאז הם נהיו חברים.
יעל היא בכלל ברברה, וברברה הייתה מאגר אדיר של כוח ועוצמה, הן בשל העובדה שהייתה "אשתו של" והן בזכות עצמה.
משך 47 שנים, עד יום מותה לפני שבוע בגיל 71, הייתה נשואה לבחיר לבה, היום הפוליטיקאי היהודי הידוע ביותר בלוס אנג׳לס, זאב ירוזלבסקי (דובר עברית). בשנות ה-70, עת למדו ב-UCLA, זאב ירוזלבסקי חבר לסי פרומקין, מראשי הקהילה הרוסית-יהודית בלוס אנג׳לס וביחד הם נלחמו ל"שלח את עמי" מכבלי המשטר הסוביטי. מאז הוא מילא את כל תפקידי נבחר ציבור בלוס אנג׳לס רבתי, ומאז שפרש מהחיים הציבוריים הוא מבלה את עתותיו ב-UCLA.
פוליטיקאים זוכרים להדר וכבוד מיוחדים. כך כאן, כך גם בארץ, שם כה רבים משתוקקים שפוליטיקאים יגיעו לחתונת ילדיהם, למימונה או לכל חגיגה אחרת, כאילו הדבר מסב כבוד מיוחד. איני יודע מדוע אנו רוחשים כבוד ויקר לפוליטיקאים, למעט העובדה שהם חולשים על תקציבים ענקיים (הכל כספי מיסים שהוטלו עלינו) ובכוחם לאמלל את חיינו או לעשותם קלים יותר - הכל ביחס ישיר למעורבותם.
האם הפוליטיקאים אנשים טובים יותר? האם הם בכלל ראויים לתשומת הלב שלנו? רובנו הלא לא טורחים בכלל ללכת ולהצביע, אך כשמגיע הזמן להתלונן, כולנו יודעים איך לנהל ולבצע יותר טוב מהם.
כשראש ממשלת ישראל הגיע ללוס אנג׳לס, דבר שאינו מה בכך, אולי בגלל הריחוק הגאוגרפי, לאחר שנתיים עבודה מאומצת של הכנת הביקור, היו מספר קבלות פנים לכבודו. באחת מהן, ב-7:30 בבוקר במרכז שמעון ויזנטל, ישבנו ברברה ואני בשורה די עליונה והסתכלנו על האולם הריק. המארגנים ביקשו שכל הנוכחים יתקדמו לשורות הקדמיות, כך שיווצר רושם שהמקום לא ריק ועלוב.
כאבתי עד מאד. מספר הפעמים שראש ממשלת ישראל ביקר בעיר המלאכים מאז קום המדינה הוא כה זעום, וביקור כזה הוא כה חשוב בשל השנאה ההולכת ומתגברת נגדנו, שפשוט לא הבנתי איך ייתכן שיש ולו מקום בודד ריק באולם. ברברה, כמוני, הייתה נרגשת ומרוגזת. "בושה! שמישהו יגש ויביא את הילדים מבית הספר הסמוך (חלק מאותו קומפלקס)". כך יזכו הם לראות ולשמוע את ראש ממשלת היהודים, וראש הממשלה יזכה בקבלת פנים הראויה למעמדו - ראש וראשון הוא לכל היהודים בעולם!
יחי ההבדל הקטן - אותי פוטרים כ"עושה צרות ראשי", בעוד לברברה חייבים להתייחס בכובד ראש; כאמור בשל היותה גברת ירוזלבסקי מחד וברברה (ירוזלבסקי) מאידך.
הקשר בינינו הלך והתהדק עם השנים, והיה זה דבר מוזר ביותר, שכן ברברה הייתה דמוקרטית ואני רפובליקני, אך כה רב היה המשותף ביננו, והעיקר - מדינת ישראל וגורל העם היהודי כמו גם הדאגה לזולת, לאחינו ולאחיותנו.
בבית הכנסת הרפורמי "טמפל ישראל של הוליווד" מצאו לנכון לציין שבין אלף הנוכחים גם רפובליקני או שניים (או גוואלד, אסון של ממש, איך מעז רפובליקני להראות פניו!), ואני בגאווה רבה הודעתי, כן, אכן, זה אני; חברים טובים היינו!
וכשיצאנו לארוחת צהריים, שם התהפכו היוצרות, וברברה הייתה הדמוקרטית היחידה בין שמרנים-קונסרבטיבים, עדיין הרגשנו שאנחנו אחד ולא שניים נפרדים, ממש כדברי הנביא יחזקאל: "וקרב אותם אחד אל אחד לך לעץ אחד והיו לאחדים בידך ... ועשיתם לעץ אחד, והיו אחד בידי" (ל"ז:17, 19).
חברים נמדדים לא רק בזמנים טובים ונהדרים, כי אם גם ובעיקר בשעת צרה וצוקה, כשכל שאר האנשים עסוקים בבעיותיהם-הם אך חבריך נמצאים לצדך. כך היה, לדוגמה, משך ששת השבועות בהם ברברה נלחמה על חייה לאחר שנעקצה על-ידי יתוש שהעביר לה את וירוס הנילוס המערבי. כך גם היה כשברברה שלחה אותי לוודא שאביה של חברתה (באמצע שנות התשעים לחייו) לא יושב בדד בשבת כי אם מצטרף אלינו מדי שבת בשבתו לבית הכנסת. וכך היה כשהתקשרתי לברברה ואמרתי "אלה הזמינה שנבוא ביום שני בבוקר".
היא לא שאלה "למה" ו"בשביל מה" כי אם "באיזו שעה" ו"לאן להגיע". היה זה מובן מאליו. אלה היא אשתו של סי ז"ל, שיחד עם זאב צעד לשחרר את אחיו היהודים מברית המועצות (למרות שלא הכיר ולו אחד מהם מקשר דם או משפחה, אך הם כולם, מ
נתן שרנסקי ועד אחרון היהודים, מכירים אותם), ואגלה לכם שהארוע אליו היא הזמינה הוא מפגש שבועי של רוסים מבוגרים, רובם ניצולי שואה, שאספו כספים דולר לדולר מחסכונותיהם הדלים והציגו צ׳ק ל"ועד למען החייל" להעביר את הכסף לחיילי צה"ל בארץ העומדים על משמר ארצנו ביבשה, באוויר ובים.
ברברה הייתה ידועה בשם "יעל" בקרב משפחתה בארץ, אך בשבילי היא הייתה "ברברה הג׳ינג׳ית" - שאמרה את שעל לבה ולא הסתירה, התחברה עם אנשים שהעריכה ונמנעה מקרבתם של אנשים אותם לא סבלה.
אמר בעלה נכון: ככל שהיא ניצלה את רוחב הפס שניתן לה, כך הפס הלך והתרחב, מעשה נס של ממש, כאילו דאג הקב"ה בעצמו ששליחתו עלי אדמה לא תחסר כל כלי עזר לו תזדקק. וכך, כשאלף אנשים ליוו אותה בדרכה האחרונה, יכולים אתם להבין שהרעש לא היה מרש אבל כי אם קבלת פנים של בן חוזר שם למעלה, בת אהובה שהגיע זמנה לחזור ולהיות קרובה יותר לאבינו שבשמים.
שם מחכה לה עבודה רבה, שכן כל אותו חיל גדול מאוד מאוד שהופיע להלוויתה, כל בית ישראל המה, עצמות יבשות הם, וגם גידים ובשר ועור, אך רוח אין בהם, רוח שצריך שתבוא מארבע רוחות "ופחי בהרוגים האלה ויחיו" (שם:9).
רק שהמעבר מהשליחות עלי אדמות לחזרה לקרבת הקב"ה ניתקה ממני את הקשר לברברה, ללא כל הכנה מוקדמת, ללא שהות להפרד. ברברה, שתמיד הייתה מיעצת ומכוונת ומעודדת ומנחמת ועוזרת, עזבה למשימתה הבאה, ועתה נותרתי אני רק עם הזיכרון והכאב, החסר העצום ותחושת הבדידות המכה בי פעם אחר פעם מאז שנודע לי שברברה כבר איננה אתנו.
צבא של מטה וצבא של מעלה. אמשיך אני להיות "עושה הצרות" כאן עלי אדמות, והנה ברברה-הג׳ינג׳ית לא תחדל לעשות את אותו הדבר בדיוק שם למעלה. משעמם בטוח לא יהיה, ועשיה ברוכה תהיה למכביר.
