|
|
נועם שליט. סבל רב [צילום: גילי יערי/פלאש 90]
|
|
|
|
|
מדינת ישראל קמצנית במתן עיטורים ללוחמים - שלא בצדק. הדבר ניכר במיוחד בעיטורים על גבורת החיילים; ועל כך עמדתי במחקר מפורט, שפרסמתי לפני כמה שנים.
בעקבות קריאת ספרו של פדוי-השבי אל"ם (מיל') ד"ר מיכי זייפה, נקישות של תקווה (ידיעות ספרים - ספרי חמד, 2018), הטרידה אותי המחשבה, שלא ידענו לציין את עוז רוחם של פדויי השבי לדורותיהם. יתר על כן, מה שעוללו לפדויי השבי לאחר מלחמת יום הכיפורים במתקן שהוקם בבית-ההבראה 'מבטחים' בזיכרון-יעקב, שידוע לגנאי כ'סטאלאג זיכרון', הנו שערורייה חמורה, שמשום מה לא זכתה לדי אור זרקורים.
בשום צבא אין מכינים חיילים לשבי, פרט לאנשי צוות אוויר, ללוחמים ביחידות למבצעים מיוחדים ולאנשי מודיעין. חייל מן השורה מכינים להיות לוחם, ומדריכים אותו בצורה חפוזה מה לעשות אם, חס וחלילה, ייפול בשבי. למען האמת, אין מדברים על שבי - כאילו זה מצב מביש.
הספרטנים בדקו אחרי קרבות את גוויות חלליהם. מי שנמצא חץ בגבם לא הובאו לקבורה משום שזו הוכחה, שפחדו וברחו. שבי אינו בושה, אלא מצב סביר ולא רצוי בלחימה, ולא מעט אשמים בו מפקדים בכירים, שהטילו באי חוכמה את יחידותיהם לקרב (עיינו בערך המתקפה על מתחם 'מיסורי' בשלהי מלחמת יום הכיפורים). ברוב המקרים אין שום מקום להטחת אשמה בפדויי השבי בנוסח, שמזכיר זייפה - "נשמעו תלונות על חוקרים שפנו לפדויי השבי בלשון תוקפנית ואף בטון מאשים: ׳מדוע נכנעת׳? הם שאלו, ׳מדוע חדלת להילחם׳? ׳אילו סודות מסרת לאויב"? (עמ' 179).
לכאורה, שבי נדיר בצה"ל. היו מאות שבויים במלחמת הקוממיות (רובם ככולם אזרחים, וגם נשים ונערות, כולל אישה בהריון, שהייתה בשבי הסורי). חיילים נשבו בפעולות התגמול ולפניהן (הבולטים בהם - אנשי החוליה, שנתפסה בסוריה כשניסתה להחליף סוללות במתקן האזנה, והצנחן יצחק ג'יבלי - 'ג'יבלי הקטן'). הטייס יונתן אטקס נשבה במלחמת סיני. היו שבויים במלחמת ששת הימים ובמלחמת ההתשה (בעיקר, לוחמי שייטת 13 ואנשי צוות אוויר). פרט למלחמת הקוממיות, אלה היו מעטים, עד מלחמת יום הכיפורים. אז הממה את החברה הישראלית העובדה המרה והמפתיעה, שמאות מחיילינו נפלו בשבי. במערכת שלום הגליל היו כמה שבויים (בעיקר, בקרב הכושל בסולטאן יעקוב); וגם אחריה נפלו חיילים בשבי.
שבי, יחסית, הנו תופעה לא נפוצה בתולדות צבאנו. למרות זאת, ראוי שנדע להוקיר את פדויי השבי ואת משפחותיהם, שחוו סבל רב, וגילו עוז רוח ותעוזה. במלחמת יום הכיפורים צוינו לשבח כמה פדויי שבי על גבורתם. עם שוב השבויים ארצה בהסכמי הפרדת הכוחות, הם נשכחו.
בשנת השבעים למדינה ראוי שצה"ל ומערכת הביטחון ינפיקו לפדויי השבי עיטור מיוחד, ללא קשר למערכת העיטורים הצבאית, כנהוג בארצות הברית ובצבאות אחרים. פדויי השבי ראויים לזה, והמדינה לא עשתה די להוקיר את קורבנם. הכנסת, או ועדת השרים לסמלים ולטקסים, צריכה להרים את הכפפה, ולתקן את העוול.
