לקראת הבחירות הקרובות מסתבר שישראל הולכת להפוך לא רק במזרח התיכון, אלא בכול העולם, מדינה דיקטטורית רב גונית, אבל עם פדרטיביות פרלמנטארית של דיקטאטורים. "מפלגת אווירה" היא כמו מפלגת אוויר - נעלמת כמו בועת סבון. לפתע פתאום מתאחדים כמה עסקנים לא יוצלחים של כמה מפלגות, או כאלה שנפשם כמהה לשררה, ומקימים כביכול "מפלגת מחאה" ו/או "מפלגת אלטרנטיבה". וכמו שהמפלגות הללו קמו כך הן גם נעלמות, תוך קדנציה אחת, או מקסימום שתיים. כאלה היו בעבר "ברית הרויזיונסטים" של מאוכזבי השתלטותו של מנחם בגין על תנועת ה"חרות" אבל לבסוף ערי ז'בוטינסקי, פר' בן ציון נתניהו וחבריהם, התנדפו ברוח, כך הייתה אותה מפלגת ד"ש שלאחר פחות מחצי קדנציה התנפצה ליותר רסיסים פוליטיים מאשר 15 חכי"ה, כך נעלמה, עוד בתחילת הקדנציה הראשונה שלה בפרלמנט הישראלי, "מפלגת המרכז" של איציק מרדכי, רוני מילוא, אורי סביר, דליה פילוסוף וחבריהם וכך לבסוף נעלמה מפלגת קדימה - על-אף שהיא הייתה מפלגת שלטון ורק נפטרה באמצע הקדנציה השנייה שלה, אך עדיין פרפרה מעט גם לקדנציה השלישית שלה, עם שני ח"כים בלבד. אבל מה שקורה כיום, לפני בחירות 2019, זו כבר צמיחת מפלגות של איש אחד, מקסימום בשיתוף עם עוד עוזר משני, כשעניין ההכרעה הדמוקרטית במוסדותיהם הפך לצחוק. ואלה באים כיום ומתיימרים להנהיג את "הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון". אם לא היינו קורבנות ההתעמרות הזו, הרי שמזמן היינו יכולים לצחוק בקול רם ונישא.
