טענתו של ראש ה
ממשלה,
בנימין נתניהו, לפיה החוקרים סירבו לאפשר לו להתעמת עם עדי המדינה נגדו (יום ב', 7.1.19), היא משמעותית. קשה להעלות על הדעת מצב שבו רשויות החקירה, אשר אמונות על חקר האמת, יימנעו מלאפשר לחשוד להתעמת עם מאשימיו.
אכן, לחשוד אין את הזכות לנהל את חקירתו, כמו גם לבקש מה ואיך לעשות במסגרתה. ועדיין, מדובר בעדים מרכזיים ביותר, אשר לכאורה נחוצים למדינה בכדי לבסס את הראיות נגד נתניהו.
לבוא ולטעון, כי יש הצדקה חקירתית לאי-ביצוע העימותים כאשר מדובר ביותר ממדינה אחד, נשמע מקרי מדי.
גם הטענה שהיועץ המשפטי לממשלה,
אביחי מנדלבליט, אישר מהלך חקירתי זה, תמוהה. קשה להאמין שהוא היה מעורב באופן עמוק כל כך ובזמן אמת בדרך ניהול החקירה. יותר סביר, כי הדבר היה באישור פרקליטת המחוז, ליאת בן-ארי, וכי בהמשך הדברים הוצגו ליועץ.
אסור לשכוח, כי מנדלבליט לא ישמח להראות שהוא מתערב בחקירה ממש, ולו מחשש למראית פני הצדק, כלפי אלו הטוענים שהוא "איש נתניהו". על כן, אין זה סביר, כי היה מכניס את עצמו למצב שבו היה נוקט חלק פעיל בקבלת החלטות מיידיות בחקירה, קל וחומר בנקודות קריטיות שכאלו.
עצוב לחשוב, כי רשויות החקירה העדיפו להותיר את הראיות המפלילות לכאורה, בלא שאפשרו לנתניהו לנסות להתמודד במישרין איתן ועם מי שהעלה אותן. עצוב לחשוב, כי רשויות החקירה אפשרו לשני עדים, שהם למעשה חשודים בפלילים, שלא להתעמת עם מי שהם טוענים שהיה האיש שהורה להם או גרם להם לבצע עבירות. ההיגיון מוביל למסקנה, כי הרשויות העדיפו להותיר ראיות מרכזיות אלו להצגה רק בבית המשפט.
מצב דברים זה הוא מסוכן ואינו צריך להתקבל על דעתו של איש, בין אם הוא מתומכיו של נתניהו ובין אם הוא ממתנגדיו. אין לקבל מצב שבו חקירת משטרה נעשית בכדי שתוכל לעבור ביתר קלות לשלב הבא - כתב-אישום. אין לקבל מצב שבו רשויות חקירה מונעות מחשוד להתעמת עם עדים כה מרכזיים נגדו. גם אין זה סביר, שעדי המדינה פחדו להתעמת עם נתניהו; הוא אינו ראש ארגון פשיעה, ובכל מקרה - החוקרים יודעים כיצד לבצע עימותים גם במצבים כאלו.
אם טענותיו של נתניהו נכונות, המצב אמור להדאיג את כולנו, ולדברים יהיו משמעויות כבדות משקל אם וכאשר יוגש נגדו כתב אישום.