המערכת המשפטית, שבוייה במסע כיבוש משל עצמה, נגד הציונות. ליתר דיוק נגד האתוס הציוני. היא לא החלה את המאבק הזה בנתניהו. נתניהו הוא ההמשך לא ההתחלה. שורה ארוכה של פסקי דין, כבר "הקפיצה לציבור את הפיוז", וכבר סימנה את קווי העימות.

בחדשים האחרונים הולך ומסתמן, באופן ברור, קו חזית שמדינת ישראל לא ידעה כמותו. יסודותיו הונחו עוד בימי אהרן ברק ("הכל שפיט", אמר/פסק הפרופסור, ולא נחזור כאן על ההיסטוריה האומללה של תהליך זה), ושיאו בעת האחרונה כאשר "מתבשלת" במטבחי הפרקליטות, סדרת כתבי אישום נגד נתניהו. בעתיד הקרוב יסתבר, כי בנושא זה נתניהו לא לבד. אם יקבל מנדט בבחירות הקרובות וירכיב את הממשלה הבאה, ובמיוחד אם יזכה בתמיכה זהה לזו שהוא קיבל בבחירות האחרונות, כמיליון קולות, תהיה משמעות הדבר כי רוב הציבור בישראל מוחה, בתוקף רב, על עצם ההליך המשפטי נגד רה"מ.

אפשר לסמן את התהליך הזה במקבץ של החלטות משפטיות, שניתכו שוב ושוב על ממשלות ישראל. די אם נבחן את הנעשה בתחום זה רק בשנים האחרונות. כך סדרת ההחלטות בפרשת דרום תל אביב. כאן לא נחה דעתו של ביהמ"ש העליון ונשיאתו דאז, מרים נאור, עד שזרקה את הממשלה 4 פעמים מכל המדרגות (כולל הפיכתו על פניו של פס"ד של ביהמ"ש המחוזי). בהחלטות, המתבררות, ככול שחולף הזמן, כמופרכות יותר ויותר (ע"ע הגדרת אריתריאה כמדינה המכבדת את החקיקה הבינלאומית בכל הקשור לכבוד אזרחיה, על-ידי מוסדות האו"מ).

קבוצה של ארגוני זכויות אדם צרו אז על ביהמ"ש (בתוקף מעמד מיוחד שהוענק להן (על-ידי נאור עצמה, בבחינת יד רוחצת יד), והיא שקבעה למעשה את גורל השקופים היהודיים בת"א. קרי: הפקירה אותם, נטושים לגורלם.

עכשיו, אחוז באותו שיכרון כוח הידוע, סימן לעצמו ביהמ"ש, מטרה חדשה. עוד עמדה קדומנית חשובה, דינה להכבש, בכל מחיר. הפעם מדובר בחוק יסוד - חוק הלאום, או כפי שנקבעה כותרתו: "חוק יסוד: ישראל - מדינת הלאום של העם היהודי". לנגד עינינו המשתאות, אנו צופים בהתארגנות המערכת המשפטית לקראת הדיון/הקרב הזה. אסתר חיות הנשיאה, כבר החליטה כי המותב שידון בתקפותו של החוק, יכלול 11 (!) שופטים. הרכב חריג. כמדומה לי לראשונה בישראל.

ואילו באגף אחר של החזית החליט היועמ"ש למנוע מרה"מ עימות עם עדי המדינה, למרות שמפגש כזה הוא בתחום סמכותו המובהק של היועמ"ש. החלטתו זו של עמיחי מנדלבליט, באה לאחר שקיים התייעצות, מוזרה, אם לנקוט לשון המעטה, בה בלטו בהעדרם, שני אישים מרכזיים, בתחום המשפטי, להם עשוי היה להיות משקל מיוחד בפורום מעין זה. המפגש דן בשאלה האם לקבוע מועד לשימוע (לרה"מ), לפני הבחירות, אם לאו. מנדלבליט "שכח" להזמין לפגישת הסתרים ההזויה הזו, את פרופ' דניאל פרידמן (שר משפטים בעבר, מרצה באקדמיה, ומחבר ספרים רבים בנושאי משפט וחברה), וגם לא את פרופ' רות גביזון (כלת פרס ישראל למשפטים, תואר מוסמך במשפטים בהצטיינות יתרה בשנת 1971, ב-1975 תואר דוקטור בפילוסופיה של המשפט מטעם אוניברסיטת אוקספורד). לא, החליט מנדלבליט, הם לא נמצאו ראויים להשתתף בדיון כזה...

אין הגדרה נכונה יותר לניצחון הצפוי (כנראה) של מערכת המשפט, במהלכיה הצפויים מאשר "ניצחון פירוס"¹. האירוע ההיסטורי ההוא (למעשה שניים - אם לדייק), "הולידו" את אימרתו המפורסמת של המנצח, מלך אפירוס: "עוד ניצחון כזה ואבדנו" להגדרת כוללת של נצחונות שעלו במחיר כה רב, עד שייצא שכרם בהפסדם. הפעם יהיה זה הפסדה הגדול, אולי ההיסטורי, של מערכת המשפט וכמובן גם הפסד של מדינת ישראל, שגאוותה הייתה על מערכת זו, ולא עוד.

האם מצוי מישהו במערכת הזו, שיתעשת? שינהיג אותה למסלול אחר, שיקדש שוב את עקרון הפרדת הרשויות? ימים יגידו.