היכרותי עם מישה ארנס התחילה עוד כאשר היה יו"ר ועדת החוץ והביטחון ואני הופעתי שם לצורך הצגת המודיעין. עבדתי תחתיו שנים רבות בתפקידיו השונים. הכרתיו מקרוב. כשבועיים לפני מותו פגשתי אותו. קצת כפוף, רזה, נשען על מקל הליכה. "עמוס, אתה קורא מה שאני כותב בעיתון
הארץ"? הוא שאל וחיוכו המוכר עלה על פניו, ומיד המשיך: "אני יודע שאני עלה התאנה שלהם, אני וישראל (הראל), אך זה חשוב"! תליתי מבטי בו. האזרח שהראה כי גם מי שלא היה קצין בצה"ל מסוגל להיות שר ביטחון מעולה, והאזרח שהוא מעל לכל בן אדם, רודף אמת שונא עוול, דמוקרט אמיתי, לא מזויף כרבים אצלנו. ומידע אישי אני רוצה להעלות כאן שני אירועים הקשורים לערכים אלו, שהכאיבו לו כל ימיו.
הראשון נוגע לספרו "דגלים על הגיטו", פרי עבודת מחקר ארוכה, שבא לספר את הסיפור המלא על מרד גטו ורשה, ולתקן עיוות היסטורי: במרד לא השתתפו רק אנשי תנועות השמאל (כפי שלימדו אותנו וכפי שנכתב) אלא גם אנשי בית"ר, שחלקם הועלם לחלוטין על-ידי שלטון תנועת העבודה. ארנס נתן לי את הספר: "קרא, ותדאג (הייתי אז בדירקטוריון) שתהיה עליו 'ביקורת ספר' בעיתון
מעריב". באתי לחדרה של מי שהייתה אז האחראית לנושא במעריב. היא עיינה בספר וענתה לי בערך כך: "יש תור ארוך של ספרים לביקורת, זה יקח הרבה זמן, ובכלל, אני לא יכולה להבטיח לך שתהיה עליו ביקורת". "זה ספר מחדש, זה ספר של
משה ארנס", עניתי לה בזעם. "אז מה"? היא תלתה בי מבט משתומם ואדיש. ויתרתי, וסיפרתי למישה. "כן", הוא נאנח, "הם יעשו הכל על-מנת לגמד את הספר, על-מנת להראות שאינו נכון, על-מנת שלא יידעו שהוא קיים. הם יגייסו נגדו את כל ההיסטוריונים שלהם". הוא התכוון לאליטה התרבותית האקדמאית שלנו. וכך אכן היה! וזה כאב למישה. אבל, הספר תורגם לאנגלית וזכה להצלחה רבה. דומני שגם בפולין, שם בבירה וורשה נקרא רחוב על שמו של פאבל פרנקל, מפקד הכוח הלוחם הבית"רי בגטו ורשה, גיבור הספר.
והשני נוגע למטוס הלביא. מיותר לציין שמישה היה מאבות רעיון המטוס הישראלי, והדוחף המרכזי למימושו באמצעות התעשיה האוירית ואלפי מהנדסים וטכנאים שנרתמו למבצע. מה שהכאיב למישה במאבק הגדול על מטוס הלביא היו שניים: הבגידה והשקרים. ארנס, לפי מה ששמעתי מפיו, הסכים לוותר על תפקיד שר הביטחון בממשלת האחדות שהוקמה ב-1984, לאחר שקיבל הבטחה ברורה מ
יצחק רבין (שקיבל את התפקיד) כי הוא יתמוך בהמשך פרויקט הלביא. התברר לארנס, כעבור זמן, כי לא כך הוא. רבין הפך לתומך הכי נלהב של ביטול פרויקט הלביא ויריב מר של ארנס. שמעתי את ארנס אומר, לראשונה בפורום מאוד מצומצם במשרדו, ואחרי הרבה שנים בפומבי, בפני קהל רב שבא לחגוג את יום ההולדת התשעים שלו: "רבין תקע לי סכין בגב". והוא רתח, בשקט האופייני לו, על הבגידה של חיל-האוויר שלפתע פתאום הפך מתומך הלביא לאויבו המר.
חרה לו שרבין וחיל-האוויר הציגו נתונים כספיים לא נכונים על העלויות העצומות, כביכול, של פרויקט הלביא, כשהם עושים יד אחת עם שר ההגנה האמריקני, כספר וינברגר. זה שיגע אותו. בשנים האחרונות הייתה לו נחמה פורתא: מהנדס מטוסים בכיר בחברת המנועים הגדולה בעולם (פרט אנד ויטני) בשם ג'ון גולן הוציא בארה"ב ספר על פרויקט הלביא. המסר המרכזי של הספר, פרי מחקר ממושך: ביטול פרויקט הלביא היה טעות גדולה, וארה"ב הפסידה, אולי יותר מישראל, מטוס קרב שעלה על כל מטוסיה. מישה הציע לתרגם את הספר לעברית, אך הדבר לא הסתייע בידו. הכאב לא פסק ועימו הכעס העצור על כ-6,000 מהנדסים וטכנאים, בעלי ידע שלא יסולא בפז שפוטרו מהתעשיה האוירית.
חפשו היום בנרות אישיות כמו מישה ארנס, חפשו בכל המפלגות והארגונים הפוליטיים - בטוחני שלא תמצאו! והלוויתו של איש זה, שתרומתו לביטחון ישראל כל כך גדולה, זכתה לסיקור של 30 שניות בסוף שעת חדשות הערב של ערוץ הטלוויזיה הציבורית שלנו. בושה וכלימה.
