ציפי לבני: הליכוד, קדימה, התנועה, המחנה הציוני, התנועה. נפתלי בנט ואיילת שקד: הבית היהודי, הימין החדש. אבי גבאי: כולנו, העבודה, המחנה הציוני, העבודה. משה כחלון: הליכוד, כולנו. משה יעלון: הליכוד, תל"ם. אלו הדילוגים שעשו כמה מבכירי המתמודדים בבחירות הקרובות. וחייבים לומר שהם לא המציאו את זה: השיא שייך לשמעון פרס – מפא"י, רפ"י, המערך, העבודה, ישראל אחת, העבודה, קדימה. ואי-אפשר לשכוח את אריאל שרון (הליכוד, קדימה) ואת אהוד ברק (העבודה, ישראל אחת, העבודה, העצמאות) ואת אהוד אולמרט (הליכוד, קדימה). בהקשר הזה, מי שבולט לטובה הוא בנימין נתניהו: הליכוד ורק הליכוד, כולל במפלות קשות.

שיהיה ברור: המעברים הללו, אז והיום ומן הסתם גם בעתיד, ברובם המכריע אינם קשורים לאידיאולוגיה, מדיניות, רעיונות. שרון ואולמרט ריסקו את הליכוד והקימו את קדימה כדי לבצע את ההינתקות, אבל זו באה לעולם כדי להציל את שרון מהסתבכותו הפלילית. בשאר המקרים, האופורטוניזם ברור לחלוטין: חיבורים ופילוגים במטרה לקושש יותר קולות, ובמיוחד הרצון הבלתי-נשלט להוביל, לעמוד במקום הראשון, להיות הבכיר.

לכל אלו, כדאי להזכיר את מדרש חז"ל המתאר את הסיבה העיקרית לפילוג בין ממלכת יהודה לממלכת ישראל – אחד האירועים המשמעותיים והטרגיים ביותר בתולדות העם היהודי. הקדוש ברוך הוא, מספרים חכמינו (סנהדרין, דף ק"ב, עמוד ב'), ניסה לשכנע את ירבעם בן נבט להימנע מהפילוג ההרסני: "חזור בך, ואני ואתה ובן ישי [רחבעם] נטייל בגן עדן". שואל ירבעם: "ומי בראש?". תהה ר' מנחם מנדל מקוצק, מגדולי החסידות: הרי הקב"ה אמר כבר שירבעם ילך לפני רחבעם, אז מדוע הוא שואל "מי בראש?" והשיב: ירבעם רצה לשמוע את זה עוד פעם. השחצנות הזאת – היא הדבר ההרסני ביותר.

דבר משונה: אי-אפשר להיות מנהל בית ספר בלי להיות מורה קודם לכן, עוד לא ראינו מפקד פלוגה שלא היה מפקד מחלקה, אבל אפשר להיות ראש ממשלה – או לפחות לחשוב שאפשר להיות – בלי שום ניסיון או עם ניסיון חלקי בלבד. ולא רק אצלנו, אלא גם בכמה מן המדינות החשובות ביותר בעולם.

יאיר לפיד, עיתונאי ללא כל ניסיון ניהולי וממשלי וללא כל השכלה מתאימה, קפץ ישר לתפקיד שר האוצר וכעת משוכנע שהוא מתאים להיות ראש ממשלה. בני גנץ היה רמטכ"ל, אבל ראש הממשלה צריך הרבה יותר מזה – פוליטיקה, כלכלה, דת ומדינה, דיפלומטיה. כנ"ל לגבי משה יעלון; תיק הביטחון אינו חזות הכל. בארה"ב ראינו את ברק אובמה – סנאטור של ארבע שנים – מנהל מדיניות חוץ הרסנית; על דונלד טראמפ לא צריך לדבר יותר מדי; ועמנואל מקרון מאבד במהירות מסחררת את תמיכת הציבור הצרפתי.

נכון, מדובר בחלק מהותי של הדמוקרטיה – הזכות של (כמעט) כל אחד לבחור ולהיבחר. זכותו של העם לבחור באנשים טיפשים וחסרי ניסיון, בדיוק כשם שזכותו לבחור באנשים חכמים ומנוסים. ובכל זאת, צריך קצת הגינות והיגיון. הגינות – מצד המועמדים: לא לקפוץ מעל הפופיק. היגיון – מצד הבוחרים: לסנן את המועמדים להנהגת המדינה לפחות כמו שהיינו מסננים מועמדים לעוזרת בית.

השרה לשוויון חברתי, גילה גמליאל, עושה לאחרונה לא מעט רעש בנושא רישום עדויותיהם של יוצאי מדינות ערב בכלל, ובפרט בנוגע לרכוש שנגזל מהם ונותר בארצותיהם כאשר מאות אלפים מהם גורשו בשנות ה-50. אין ספק שמדובר בנושא חשוב וראוי, שהוזנח עשרות שנים בצורה שגרמה עוול היסטורי, וגם פגעה ביכולתה של ישראל לאזן בצורה ראויה את הדרישות הסחטניות של הפלשתינים.

אלא מאי? גמליאל ממש לא המציאה את הגלגל. רישום שכזה החל בסמוך לעליית יהודי מדינות ערב, ולפני שני עשורים הנושא חזר לכותרות לאחר סדרת תחקירים של הח"מ מטה בעיתון גלובס ובפעילות של אברהם הירשזון, שהיה אז יו"ר ועדת הכנסת להשבת הרכוש היהודי. מי ששואפת לבצע תיעוד היסטורי, מן הראוי שתדייק בעצמה ותזכור/תזכיר את מי שקדמו לה.

מי שיקרא במרוכז את התגוביות (הטוקבקים) לידיעות, למאמרים ולכתבות שלי באתר זה, יגיע לאחת משתי מסקנות: או שיש כמה אנשים הכותבים תחת השם איתמר לוין, או שיש אחד אבל הוא סובל מפיצוי אישיות קשה. לפי התגובות הללו, אני שמאלני קיצוני וימני קיצוני, איש של נוני מוזס ושל נפתלי בנט, שתול של הילרי קלינטון וסניגור של בנימין נתניהו, חרדי וזולל חרדים. כי טוקבקיסטים קופצים, בלי שום קשר למציאות ולעובדות ולמה שכתוב.

בעיה נוספת היא, שרבים מן המגיבים סבורים שעולמו של הכותב חייב להיות צר כעולם נמלה, או שמא – כעולמם שלהם. לדעתם, צריך או לתמוך ב-100% בנתניהו או להתנגד לו ב-100%; מי שחבר במפלגה מסוימת, חייב לומר "אמן" על כל מעשיה; אם דונלד טראמפ טוב לישראל, חייבים לשבח אותו על כל דבר. הם לא מבינים, שהדרך הנכונה והנבונה היא להביע דעה לפי ה-issue ולא לפי האיש. הם לא מבינים, שיש עמדות ענייניות ושלא כל דבר מגיע מפוזיציות מושחתות. הם לא מבינים, שצריך לחשוב רגע לפני שקופצים.

עו"ד אוונקה (קובי) זנה עומד בראש היחידה לתיאום המאבק בגזענות במשרד המשפטים. הנה כמה מההודעות שהוציאה היחידה בחודשים האחרונים: דרישה לפתוח בחקירה נגד קאנטרי קלאב ביקנעם בחשד לאפליית דרוזים, דרישה לחקור חדר כושר באותו חשד; בקשה ממח"ש לחקור חשד להתנהלות פסולה של המשטרה במעצר נער ממוצא אתיופי; דרישה לאמץ ביקב מסוים הנחיות הלכתיות בנוגע ליהדותם של יהודי אתיופיה; פנייה לחברת השכרת רכב שאינה מוכנה להשכיר לערבים; ובקשה לרמטכ"ל לבדוק מדוע חייל ממוצא אתיופי שובץ לתפקיד שאינו הולם את כישוריו.

המשותף לכל ההודעות הללו הוא, שהן באו בעקבות פרסומים בתקשורת. מובן שחובה לבדוק האם היו גילויי גזענות ועוד יותר חובה לטפל בהם ביד חזקה. אבל מעובד בכיר במשרד המשפטים, ניתן לצפות לבדוק קצת יותר לפני שהוא דורש ומבקש ומפרסם. זה גם נכון ציבורית וגם יועיל הן ל-זנה והן לנושא החשוב עליו הוא מופקד: הפניות צריכות להיות מבוססות, ולא באינפלציה של "זאב, זאב". בשיקול דעת, לא בקפיצות בראש.

גם במקצוע שלי יש קופצים בראש. זה נובע משילוב של שניים: התחרות העזה, במיוחד באינטרנט, והירידה ברמה של העוסקים בעיתונות. אף אחד אינו רוצה להיות שני, שלא לומר שלישי – ולכן מפרסמים ידיעות שאינן בהכרח בדוקות, וידיעות בלי להתעמק ובלי לרדת לפרטים. וכאשר המשכורות הולכות ויורדות, קשה למצוא אנשים צעירים ומוכשרים שייכנסו למקצוע. למה לשבור את הראש ולהסתכן תמורת כסף קטן, אם אפשר לקבל כסף יותר גדול בניסוח של הודעות לעיתונות?

את התוצאות אני רואה היטב בתחום הסיקור העיקרי שלי – משפט. כך מגיעים לגל ידיעות לפיהן "בג"ץ שלל מאישה דירה בשל בגידה"; לא היה ולא נברא. כך התפרסמה ידיעה על תוצאות הערעור באסון הר הרצל – חודש לפני פסק הדין. כך נטען שבג"ץ קבע שאי-אפשר לגרש מסתננים – בעוד שההפך הוא שנכתב בפסק הדין. ואלו הן רק כמה דוגמאות בולטות. הגיע הזמן שגם התקשורת תפסיק לקפוץ בראש ותחזור לתפקידה האמיתי והקריטי: לדווח בצורה חופשית ומדויקת.